אם עד עכשיו ירדתי על עצמי זה בגלל שהמראה הייתה מלוכלכת.
אבל זה בסדר, ניקיתי אותה היום.
הכל נראה פתאום זוהר.
בעולם שלי בלבד.
תה חם, קטורת ריחנית, מוזיקה ברקע.
החיים הפשוטים.
בעולם המורכב שלי.

אם עד עכשיו אמרתי שאין לי שום מטרות בחיים, זה בגלל שהאמנתי
שחלומות רק חולמים.
אבל זה כבר לא ככה, יש לי חלום.
בעולם שלי בלבד.
אנשים מסביב, תמימות התלוייה בתקוות
החיים המורכבים,
באישיות הלא מובנת שלי.

אם עד עכשיו לא שיתפתי אותכם במה שעובר עליי,
זה בגלל שלא רציתי להכביד עליכם.
אבל ... אני עדיין לא משתפת כי אני יודעת שלא תבינו.
וכשאני כן נפתחת, אתם חסרי מילים.
אתם לא יודעים מה להגיד.
אז מה הטעם להמשיך לספר?
לפעמים הגילויים האלה רק גורמים לכם להתרחק,
אז מה אתם רוצים ממני? שתמיד אגיד שהכל בסדר?
אתם מצפים ממני ליותר מידיי.
נוצר תהליך של התרחקות.
בגלל מי? אני כבר לא יודעת.
כשאני אוסרת עליכם לתת לי עצות אתם מתעצבנים שאני לא הולכת
בדרך שלכם. אתם מתרחקים.
אין לי כיוון. ואולי מרוב כמה, אני לא יודעת מה נכון.
כ"כ נוח להאשים אחרים בתיסכולים שלכם.
להתרפק על האוזן קשבת שלי שאותה סרבתי לנקות.

אם עד עכשיו גרמתי לכם לרחם עליי, זה בגלל שדיברתי יותר
מידיי,
מה שאומר שהקשבתי פחות לעצמי.
אבל, כבר לא אכפת לי ל-מה הדברים שלי גורמים לכם.
אתם רציתם לדעת. אתם בחרתם להקשיב.
אתם.

אם עד עכשיו התחברתי איתכם, זה בגלל שחשבתי שזה יועיל לעתיד.
אבל כיום ...   אני פשוט לא מתחברת.

אם עד עכשיו אמרתי על עצמי שאני חרא של בנאדם זה בגלל שבאמת
חשבתי כך.
אבל זה כבר לא ככה ... כי אני לא בנאדם.
אני יצור. מחשיבה את עצמי כיצור שנחת דווקא בעולם הזה, בעולם
המורכב שלי, בעולם של סובביי, ומנסה לראות כל דבר קטן מהצד.
לנתח יחסים בין אנשים. לא לשפוט, לא להגיב.
רק לראות.

אם עד עכשיו כתבתי הרבה, זה בגלל שהיה לי מה להגיד.
דברים ששמורים אצלי הרבה זמן, ומרוב כל האנשים שמוכנים
ורוצים להקשיב לי, לא פניתי לאף אחד.
אבל זה   ...   עדיין ככה.