ה'הם'

"האם המלט היה חש את אותה משיכה מקסימה של התאבדות אם לא היה
לו קהל ושורות להגיד אותם?".
ז'אן ז'אנה

מקריאה ובחינה של מחקרים בקונפורמיות עולה   שאי שם במהלך
החינוך והחיברות, הכוח של הקול הפנימי הולך ומפנה מקומו לקולה
של החברה והתרבות. ובשלב מוקדם כלשהו בחייו נוטש המתבגר את
ההאזנה והמכוונות לקולו הפנימי, וזאת לטובת קונפורמיות של איך
מצפים ממנו להתנהג ולהיות.
הקונפורמיות הזו אינה ערטילאית, מופשטת,  היא של הקבוצה.
הקבוצה היא אמנם קובץ של יחידים בעלי מכנה משותף. אך כשליחידים
אלה ישנו שם, ומהות והם יוצרים יחד ישות כשלהי, בעלת אופי
ואישיות, היא כבר לא סתם קבוצה, היא כבר  מעין  ישות כל יודעת,
כל יכולה, שיש לה כוח עלינו וכדאי שנכווין עצמנו כלפיה ואליה,
אחרת רע יאונה לנו.והישות העמומה הזו, מכונה בדרך כלל בשם
'ההם'; 'הם' אמרו, 'הם' עשו, ה'הם'. ולאט לאט ישות זו של 'ההם'
הולכת ותופחת, הולכת וגדלה, ואנו הולכים וקטנים לעומתה. אנו
מתבגרים בתחושה פנימית עמומה, (שלרב איננו ממש מודים בה ובעיקר
לא מודעים לה), ש'להם' יש כח לעצב ולהשפיע על עתידנו וגורלנו.
ו'ההם' נתפסים בפאתי מוחנו כמו ה'אח הגדול' מ1984, כמין שלטון
טוטליטרי אימתני שגורלנו בידו, ועלינו להשביע רצונו. ומי
שמצליח בחיים זה מי ש'ההם' אישרו אותו. וכמו בכל שלטון
טוטליטרי, יש ל'הם' נציגים, סוכנים, אלה שעובדים בשירותם.
ובתרבות ובחברה שלנו ה'הם' מיוצגים על ידי 'הזולת'. והזולת הזה
מלווה את האדם לכל מקום שילך. וזה אומר שכל אדם שאנו פוגשים
נתפס בעינינו כמיצג את 'ההם, כי מי יודע? (צריך להזהר מכל
אחד...). הזהירות משליחי ה'אח הגדול' היא פן אחד, פן אחד הוא
שה'כל אחד' הוא בעצם אף אחד. זה כל אחד באופן כללי וזה אף אחד
באופן ספציפי, כי הישנות של כל אחד היא לא בהתאם למי האדם, ומה
חי בו, אלא איזה תפקיד הוא ממלא; שהרי כל אחד יכול להחליף כל
אחד באותו התפקיד, מכאן שאין הבדל בין אדם לאדם ולכולם אותה
זהות זהה מטושטשת, ורק התפקידים שהם ממלאים, משתנים.
וכך, אף אחד אין לו ערך בעבור עצמו, אלא בעבור התפקיד שהוא
ממלא בחברה. מכאן שהזולת הוא  כל אחד, הוא אף אחד, אך ראשית
לכל הוא שליח ה'ה'ם. כלומר יש לו כח עלינו. וזה אומר שכל אחד
הופך לכה דומיננטי בחיי הפרט עד שהוא לא רק מתנה את חייו של
היחיד אלא מביא אותם להקפאה מוחלטת, כי כל מאמציו של היחיד
מופנים מעתה, להשבעת רצונו של האחר, ואז אנו מוצאים מצב
אבסורדי לחלוטין שבו כל אחד מתאים עצמו לציפיות של מישהו, אותו
מישהו שגם הוא מתאים עצמו לציפיות של זה שמצפה ממנו. כולנו
משחקים בהתאם לציפיות של האחר, אבל אין שם אף אחד שמצפה כי
באותה השעה הוא עסוק בלהתאים עצמו לציפיותינו הלא קיימות.
(כולם מפחדים מכולם אבל אף אחד לא קיים שם מעבר לחשש).
תופעת הזולתיות היא תופעה שמן הראוי לצאת נגדה ולמרוד בה,
מכיוון שבגישת הזולתיות האדם רואה את המציאות לפי ההשוואה למה
הזולת יגיד על כך  ולא לפי מה טמון בו כפוטנציאל. מי שכתב  על
כך רבות היה היידיגר,  הוא ההוגה העיקרי שהראה את עוצמת הקללה
שה'זולתיות' הכניסה לחיינו. הוא מפריד בין העולם הראשוני שהאדם
נולד לתוכו ובין העולם לאחר שהתרבות נכנסה אליו. כיום כמובן
כולם נולדים לעולם ספוג בהשפעה חברתית, עולם בו  האחרים מונעים
את קיומם של פרטיות וסוביקטיביות, על ידי יצירת  עולם שבו
ניכור וכלליות תופסות מקומן של אינטימיות ואינדווידואליות.
מצב דברים זה אינו בלי סיבה, אחד מן ה'שרותים' ש'מרוויח' אדם
כתוצאה מכך הוא שהוא איננו צריך לקחת יותר אחריות על פרטיותו
ועצמיותו כי כשהוא והזולת משמשים כעריצים האחד העל השני, שניהם
מתמזגים בכלל, נפטרים מן הבדידות הקיומית, שהיא נחלת כל אדם
היקום וחוסים באנונימיות הזהה שהעריצות ההדדית - מקנה להם.
וכך יוצא מצב שבו הזולת שולט עלי ומקפיא אותי בעצם נוכחותו
ובעת ובעונה אחת מרחיק את שנינו זה מזה כבני אדם. וזו סימביוזה
פרדוקסלית למדי: "אני כמוך ואתה כמוני. ואין בין שנינו שום קשר
או קירבה אינטימית". במצב כזה האדם איננו הוא עצמו כי הזולת
'לקח ממנו' את עצמיותו, כל דבר אישי מיד נעשה פומבי, מישר קו
עם כולם, והופך, מניה וביה, להיות בינוני ובנאלי.
אך כאמור, המונח 'זולת' אינו מדויק כאן, כי לא מדובר באף אחד
מסוים, ספציפי, זה לא מישהו מסוים, זה מישהו כללי, בלי זהות,
בלי פרצוף, אחד מהרבה, הרבה שהם דומים; כל אחד כמו כולם וכולם
בעצם הם לא אף אחד מסוים. וכאן כמובן הבלבול עוד גובר, כי שוב
הזולת אינו 'הוא' (כי הוא לא אף אחד מסוים) אלא 'הם' (אני
כוללני). כלומר 'ההם' זה כל אחד, אבל היות ואף אחד אינו הוא
באופן אישי,  אז כל אחד הוא 'הם' הדבר הקרוב ביותר שהיחיד יכול
לזהות כנציג של 'ההם', זה השליט הגדול והאמורפי של 'דעת הקהל',
אך מעבר לזה הוא לא יודע מי רוצה ממנו מה בדיוק. וכל הזמן הוא
חש אשם במשהו, הישות הגדולה והסתמית הזו דורשת ממנו, ובאה עליו
בטענות, זו תחושה עמומה שהיחיד נושא עימו כל הזמן.  מצב זה
מזכיר 'המשפט' של קפקא; שופטים אותו, אך אף אחד לא שופט אותו
אישית, זה לא מישהו מסויים שמגיש נגדו את כתב האישום, זה
'ההם', קבוצה עלומה חסר זהות. 'הם' החליטו, 'הם' עושים, 'הם'
שופטים. היחיד כל הזמן נמצא בתחושה של תצפית, ביקורת, ואף של
רדיפה ואפילו עוינות, מצד גוף שהוא אף פעם לא פגש. ואז כל הזמן
הוא חי בתחושה שהוא  צריך להיות בסדר עם הגוף הזה. אז מה
הפתרון למצב מלחיץ זה? רוב האנשים מוצאים את הפתרון בבריחה
מפני האינדווידואליות החושפנית, ומציאת מפלט בהסתתרות באני
הכוללני, באותם 'הם' שמהם באה ההאשמה. וכך הוא הופך להיות לא
הוא עצמו אלא 'כולם'! מצב דברים זה משליט בינוניות, בה רווחים
חוסר יצירתיות, חוסר מקוריות, וחוסר ספונטניות.
מקדש חייו של היחיד הופך לחורבה נטושה והזירה העיקרית לקיום
חייו של היחיד היא הפומביות. וכשהוא מצוי בדלת אמותיו, בביתו,
הוא אינו חי את חייו, הוא מסתתר ולוקח הפוגה מן הפומביות
החושפנית. ומה אומר היידיגר על הפומביות? ..."כל סוג של עדיפות
רוחנית מודחק בנועם; בן לילה הופך כל דבר בראשיתי לדבר, שכבר
מזמן הוא ידוע היטב... כל סוד מאבד את כוחו".
ולאחר שהיחיד מצא מפלט ב'הם', בהתנהגות הכוללנית, הוא מפתח
יכולות חברתיות,יכולת אחת זה לדעת להסתתר; להטמע בקהל, לוותר
על את זה ' לדעת להסתדר'; איך להשתמש ב'קול החברתי' כך, שאחרים
יפחדו ממך יותר מאשר אתה פוחד מהם.  
זאת באשר לטובות ההנאה והסיבות שמניעות כל אחד לרצות להיות הם
ולא הוא עצמו. ועתה לסוג היחסים שזה מעודד. ובכן היחסים
הנוצרים בין בני אדם החיים בחסות 'ההם', הם יחסים בין עצמים,
בין חפצים, יחסים קפואים ופומביים. דהיינו; אין דבר ששני בני
אדם עושים ביחד שלא נופל תחת הרודנות של 'ההם'.  כלומר היחיד
חי בישות שהאחרים מעניקים לו, הוא לא קיים כעצמיות בעצמי, אלא
כעצמיות כפי שהיא נתפסת דרך האחרים.
או במילותיו של היידיגר: "בסביבה הציבורית הפרקטית, על ידי
השימוש בדרכי תחבורה ציבוריות ועל ידי שימוש בשירותי ידע כגון
העיתון, כל אחד הוא כמו האחר, הישות של האדם עצמו מתמוססת
לגמרי לתוך סוג של ההוויה של האחרים"...
הישות של היחיד מאבדת עצמה בתוך האחרים.
מי הוא זה שגורם לנו לאבד את עצמיותנו? אף אחד באופן אישי. כי
זה לא כל כך זה או זה או מישהו אחר, זה בעצם אף אחד  וכולם
יחד. האחד הוא כל אחד והוא כולו וכולם מתנהגים כמו כל אחד.
וכשבחיי היום יום הישות העצמית של האדם מתמוססת באחרים, היא
נעשית האחרים. כך שהאחרים  כאחרים גם הם מתמוססים והם נעשים
לחלק מן הישות של האדם עצמו.
היידיגר  מדבר על כך שבנוכחותם של אחרים אנו מפסיקים להיות
אנחנו עצמנו, אנו נעשים קיימים לא על בסיס עולם הערכים האישי
שלנו, אלא מתוך התייחסות לאחרים ומבחינתם. מצב יחסים זה בין
האדם לבין עצמו גורם לעצמיותו של האדם לסגת לתוך ניכור, ריחוק,
בינוניות, פומביות וחוסר אחריות.
היידיגר קורא למערכת יחסים מנוכרת זו של האדם לעצמו לאחרים,
'זולתיות'. אנו מוסרים את קיומנו בידי 'זולתיות' חסרת צורה.
והנה שוב הדברים מפי היידיגר עצמו: "אדם סתמי שייך לאחרים
בעצמו ומגביר את  כוחם. האחרים -  שאותם אדם מציין בצורה כזו
על מנת להעלים את עובדת השתייכותו במהותית שלו אליהם -  הם אלה
שבקרוב ובדרך כלל נמצאים שם, ביומיומיות של היות זה עם זה.
ה'מי' אינו אדם זה אוחר, לא הוא עצמו, לא כמה אנשים ולא סך כל
האנשים; ה'מי' הוא הסתמי, ה'הם'".
קשה מאוד לאפיין את האחרים, את 'ההם', ודווקא בחוסר יכולת
הזיהוי הזו טמון כח השפעתם. דווקא בחוסר המובהקות והזיהוי החד
משמעי של 'ההם' - מתבטא הכח הדיקטטורי. אנו נהנים ולוקחים
פנימה תענוגות, כפי ש'ההם' עושים זאת. אנו קוראים, רואים
ושופטים ספרות ואמנות, כפי ש'ההם' רואים ושופטים. אנו מוצאים
כמהמם את מה ש'ההם' מוצאים למהמם. 'ההם' שהוא כולם, מכתיב את
סוג הישות של חיי היום יום.  למונח ה'הם' ישנם גם איפיונים של
כמות; ככל שיש יותר הם, כך ה'הם'  חזקים יותר. וגם איפיונים של
מקום; האם ה'הם' מצויים בקרקס, בכנסיה או בית כנסת, או קוראים
בדפי העיתון? ובכן לאיפיון של כמות גדולה של אנשים במקום
מסויים כלשהו קורא אליאס קאנטי, בספרו: "ההמון והכוח" - 'ההמון
הסגור': "ההמונים הסגורים של העבר, שאודותם נשמע עוד בהמשך
הדברים, הפכו למוסדות מוכרים. המצב הנפשי המיוחד, האופייני
לחבריהם, נראה היה כמשהו טבעי. פגישותיהם יועדו תמיד לאיזו
תכלית מיוחדת - דתית, חגיגית או מלחמתית; והתכלית הזו נראתה
כמקדשת ומאשררת את מצבם. אדם שהאזין לדרשה, האמין באמת ובתמים
שהדרשה היא החשובה לו; ואילו טרח מישהו להסביר לו, כי המספר
הגדול של המאזינים האחרים היושבים סביבו מעניק לו סיפוק גדול
יותר מאשר הדרשה עצמה - היה חש את עצמו מופתע או אפילו נפגע.
כל הפולחנים והחוקים הקשורים למוסדות כאלה, מכוונים ביסודם
לצוד ולצודד את ההמון. סדירות ההליכה לכנסיה, וההישנות המדויקת
והמוכרת של הטקסים מסויימים, מבטיחות להמון משהו בדומה לחיווי
מרוסן ומבויית של עצמו. ההצגות האלה והישנותן במועדים קבועים,
תופסות את מקומם של צרכים הזקוקים למשהו חריף יותר ואלים
יותר".
עד כאן האנטיתיזה; שלטון הזולת, ומהי בכלל התיזה? התיזה היא
אותנטיות. כלומר, המשוואה הבסיסית בחיי אדם היא כדלקמן:
אותנטיות שוללת זולתיות. וזולתיות שוללת אותנטיות. במקום שהאחד
קיים, לא קיים השני. ובחברה שלנו הזולתיות מולכת.
אם האותנטי הוא אישי ופרטי, הרי שהזולת הוא כללי, זהה ודומה
לאחרים. אם האותנטי הוא אינטימי וסובייקטיבי הרי שהזולת הינו
מנוכר ואובייקטיבי, דהיינו, רואה את עצמו ואת הזולת כעצם, חפץ,
אובייקט.
(וברגע שהאדם מגלה שהוא בוגד באני האמיתי שלו עם האני המנוכר,
נולדת המרידה, נולד המרדן. ועל כן מרידה בפן העמוק והשורשי שלה
חייבת להתייחס למתח הקוטבי שבין אותנטיות מצד אחד, לבין ניכור
וזולתיות מצד שני).  כל מרידה אותנטית חייבת לנתץ ולצאת נגד
הזולתיות ולחפש את השיבה אל השורשים של האותנטיות האינטימית
והאינדווידואלית).

"'הנורמליות' ו'ההסתגלות' שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה
של התעלות הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלום בנו; כי רבים
מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית 'אני' מזויף כדי להסתגל
למציאות מזויפת".
ר ד. ליאנג, האני החצוי.
----------------------------------------------------------------------------------------©
כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם, 2004
מתוך "מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם המיוחד של אאוטסיידרים
ומורדים" (אמור לצאת לאור במהלך שנת 2005 בהוצאת ידיעות
אחרונות).