את הרי רואה את עצמך מתדרדרת. שותה סתם ככה, והרבה, באמצע
היום. הכסף נעלם ואיתו הסיגריות, ואת לא כל כך מבינה לאן.
את נכשלת ברוב הבגרויות וזה לא מזיז לך עפעף, והכי גרוע, את
יוצאת עם שלושה בנים במקביל וכבר נמאס לך לשמוע את זיבולי השכל
שלהם.
אין לך כוח יותר לאותם וויכוחים פוליטיים טיפשיים עם אנשים
בעלי אותן דעות כמו שלך, נמאס לך לבעוט במערכת, לנסות לשנות.
נמאס לך לבכות בלילה לבד, נמאס לך לצאת לאותו המקום עם אותם
האנשים, די לך מכל האנשים שמנסים להיכנס לך לתחתונים, עבר לך
הקראש העמוק בחבר טוב.
נמאס לך, פשוט נמאס.
אבל את תמשיכי. את תמשיכי מהרבה סיבות, חלקן לא כל כך טובות.
חלקן לא כל כך רעות. ואת ממשיכה, בלי לדעת למה. עוצמת עיניים
והולכת לאן שהאבק לוקח אותך.

רחובות תל אביב מלאים בזבל עכשיו, אפילו שהשביתה נגמרה אתמול.
התרחצתי ממש טוב בשביל מאי ורציתי כל כך להתפלש בזבל ולחזור
לריח המקורי שלי. אני אוהבת ריח של פסולת. כל דבר שאנשים אחרים
היו בועטים מחוץ לבית בעצבים, שופכים על המדרגות, שמים מחוץ
לפח כדי שהחתולים יקרעו ויפזרו, כל זה תמצית חיי. פשוט לוקחת
נשימה עמוקה ומתוך כל הסרחון הזה מריחה את הפחד שנופל מאנשים,
מריחה את הכעס, הכאב, השטחיות, הרושם. מביטה בהם, והם כאילו
עירומים. מתיימרת להבין למרות שאני לא יכולה. לוקחת עוד שאיפה
עמוקה, מכניסה את כל החרא הזה לתוכי. ככל שיהיה יותר ככה הוא
יצא יותר מהר.

את יודעת שהיין הזה עושה לך בחילה, ואת ממשיכה לשתות אותו, הוא
מתוק מדי. את יודעת שככה לא לומדים למבחן בהיסטוריה, את יודעת,
ואת מציתה עוד סיגריה ונשכבת אחורה. אופס, מגרד לך בקעקוע
החדש. את שולחת יד לגרד ונזכרת שאסור, דופקת את הראש בטעות
בקשה של המיטה ושוב לא איכפת לך. את יודעת שאין לך כסף, את
יודעת שזה לא בסדר לקחת מההורים שלך דברים "בהשאלה". את יודעת
שאם לא תשני עכשיו תתעלפי. את יודעת שהתמונה על המדף כבר לא
עושה לך את זה, ושאת חייבת לפרק את הקייס. את יודעת שהפוסטרים
התאימו לך בכיתה ט', ואת בטח יודעת שהאוויר הזה שאת נושמת מלא
בריח שלו.

הסנטר ממש הומה באנשים היום. רובם סתם אידיוטים שלא מעניינים
אותי, שלא משאירים שאריות. "היי, אחי!" אני צועקת. "אל תעיף
אוכל לפח, יש כאלה שאין להם!"  הוא מסתכל לכיווני בזלזול זעוף
וזורק בהפגנתיות את כל המגש של מקדונלדס פנימה לתוך הפח. אני
משפילה ראש, מודעת לרעב שאוחז בי, מודעת לעיניים שלו הנעוצות
בגבי. פה ושם יש אנשים טובים, רובם יושבים לידי או קרוב אלי,
רובם עוד לא ממש הגיעו, או שנמאס להם. או שהם מתו. העיר הזאת
מתה מזמן. הכל מתפגר. תל אביב, חלומו הרטוב של כל מתבגר, הפכה
בשבילי לבור שופכין. יש פה הכל.
פועלים רומנים, ישראלים. משתינים בשיחים או אפילו סתם על עמוד
ברחוב. אמהות תימניות וסבתות פולניות. נרקומנים צעירים וחסרי
בית זקנים. פאנקיסטים בכל הגדלים והצורות, בירה, אערסים
שצועקים ומפצחים גרעינים ברחובות, הומואים שמנסים להתפרנס
מזנות, לסביות שמנסות להתפרנס, נקודה. באנגים זרוקים לכל עבר,
זוגות מתמזמזים על ספסלים של תחנות אוטובוס, תור למועדון הכי
מבוקש, המון שוטרים, מצב ביטחוני בקאנטים, מצב חברתי בקרשים.
אנחנו נשבור אותנו.

את מרגישה את הקירות סוגרים עלייך, כאילו נגמר לך הזמן, אבל זה
לא באמת ככה. הרי את בת 17, עוד לא סיימת תיכון, עוד לא בדקת
קורסים בצבא, מצאת חבר קבוע או עבודה. את יודעת שאת לא באמת
תקועה, שאם תרצי מאוד תזוזי. הבעיה היא שאת לא רוצה.