הבית היה שקט. הורי הלכו לישון זה מכבר. אני אהבתי לשבת ליד
חלון ביתי ולהסתכל לחצר האחורית שלנו. תמיד היו לנו המון בעלי
חיים שונים שהסתובבו להם. עכשיו כולם ישנים. כולם חוץ ממני.
אני מוצא שהזמן הלילי הוא הזמן הטוב ביותר להרהורים. ואני יושב
וחושב על העתיד.
אני כבר בן 17. עוד מעט אסיים את לימודיי ואצטרך להחליט על
גורלי. הוריי רוצים שאלח ללמוד בנקאות. בעיירה שלנו בדיוק
נפתחו כמה בנקים חדשים והוריי בטוחים שהם יוכלו לקחת אותי
וללמדני. כמה מחבריי הולכים לאוניברסיטאות. אני לא מאמין
בהשכלה גבוה באוניברסיטה. לדעתי אם מישהו יקח אותי לעבודה הוא
גם ילמד אותי את כל שאני צריך.
השעון צלצל פעמיים והחלטתי שהגיע הזמן ללכת לישון.
נכנסתי לחדרי שהיה מלא במטוסים וחלליות. תמיד התעניינתי בחלל.
הפנטזיה שלי מזה שנים היא לטוס לחלל. לגלות פלנטות חדשות. אני
דואג לאסוף כל כתבה שקשורה לכך. תמיד רציתי להיות אסטרונאוט.
הורי חושבים שאני משוגע. הרי בנקאות זה עסק הרבה יותר בטוח
מלטוס מסביב לגלקסיה.
על המיטה היה מונח ספר. "דוויד קופרפילד" מאת דיקנס. ספר על
ילד שעשה את חייו בעצמו בעזרת עזרה קטנה מאחרים. זה ספר טוב.
כבר סיימתי שליש ממנו.
הנחתי את הספר על השידה ליד מיטתי והלכתי לישון.
מחר יש עוד יום לימודים.
בבוקר אני מתעורר למשמע צעקות "תומי! תתעור כבר! אתה תאחר לבית
ספר". שמי המלא הוא תומס יוסף לייצין, אבל כולם קוראים לי סתם
תומי. בדיוק כמו אמי שצועקת מלמטה כבר חצי שעה שעליי למהר.
אני קם במהירות ולובש את הבגדים שהיו מונחים מאתמול על הכסא.
אני יורד למטה ושוטף את פניי בדלי המים שעומד במטבח. חוטף את
הלחם והתפוח שאמי השאירה לי, חוטף את ספריי ורץ החוצה לבית
הספר.
הבית ספר נמצא כ 10 דקות הליכה מביתי. 5 אם זה בריצה. אני גר
בעיירה טיקוטין בפולין. הרוב כאן מכירים זה את זה והאנשים
העוברים באותם הרחובות מדיי בוקר כבר רגילים לראותני רץ. הם
צועקים לי דרישות שלום ואני מנסה לענות בהנף ידי.
אני מגיע לכיתה כ 5 דקות אחרי המורה. רק 5 דקות והוא לא היה
מוכן לסלוח לי. הוא גירש אותי הביתה ואמר לי שאני אלמד לא
לאחר.
הלכתי להסתובב ביער. יש לנו ליד העיירה יער ענקי ענקי. הוא
נקרא יער לפוכובה. העצים עכשיו בשיא השלכת ורק ללכת ולהסתכל על
הכל גורם לך להכנס לעולם אחר. אני הסתובבתי בין העצים. הלכתי
בקירוב לדרך. אני שונא ללכת בדרך עצמה. רואים שם עקבות בני
אדם. כשהולכים בין העצים, רואים רק את הטבע. אתה מרגיש שרק אתה
קיים בעולם. ואתה לא רוצה אף אחד אחר. טוב לך אם עצמך.
אני הולך ולא חושב על כלום. אך לפתע אני נתקל בבור. כמעט
ונפלתי לתוכו אך הצלחתי להחזיר את שיווי משקלי. שמתי לב גם
לאנשים שחפרו אותו ועוד 2 בורות נוספים. היו שם גם אנשים במדים
מוזרים שפיקדו על כולם והסתובבו עם רובים. אף פעם לא ראיתי
רובים לפני כן. ואף פעם לא נתקלתי במדים מסוג זה. היה בהם משהו
מוזר. מצמרר. כאשר ראו אותי אמרו לי להסתלק מכאן ולא להפריע
להם. ואני הלכתי.
החלטתי שכבר עבר זמן רב מאז שעזבתי את העיירה ושעליי לחזור.
בדרך חזרה, ראיתי מכוניות רבות נוסעות לעבר היער. בדרך שבה אני
שונא ללכת.
אלה היו טנדרים ובכל אחד מהם ראיתי שיש המוני אנשים. לא רציתי
שיראו אותי שם אז התחבאתי מהר מאחורי עץ. ורק הצצתי. ניסיתי
לראות את האנשים שבתוך המכוניות. אך כל שראיתי היו צללים חסרי
פנים שעברו על פניי במהירות. פניתי חזרה ליער והלכתי לעבר
המקום שאליו נוסעות המכוניות. לאן הם יכולות לנסוע? הרי אין
דרך יציאה מהיער חוץ מזו שבה באו. לאן הם נוסעים?
הלכתי אחריהם עד שהגעתי חזרה לאותם בורות מוזרים. ראיתי שאותם
אנשים במדים מורידים אנשים מהמכוניות ומוליכים אותם לעבר אחד
הבורות. לפתע החלו קולות חזקים לבוא מכל מקום. אותם אנשים
במדים החלו לירות ברובים שלהם. והם ירו, וירו, וירו.
האנשים שירדו מהמכוניות החלו להכנס לפאניקה ולרוץ לכל עבר.
אבל האנשים במדים עצרו אותם. הם ירו בהם. הם העיפו אותם לעבר
הבורות.
ראיתי שם את הוריי. רציתי לזעוק. לבוא לעזרה.
אבל כל שעשיתי היה לעמוד במקום. לא יכלתי לזוז. לא יכלתי
להציל.
עמדתי שם כשעה. ראיתי את הוריי, חבריי, מוריי, כולם מושלכים
לעבר הבור.
ברחתי. רצתי רחוק ככל יכולתי. לא עצרתי לרגע. לא נשמתי.
ראיתי עוד ועוד מכוניות מובאות ליער.
לא יכלתי לספרם. הם היו כה רבות.
ואני המשכתי לרוץ.
לא יודע לאן. רוצה לשכוח מאיפה.
עברתי על פני העיירה. על פני האנשים שבירכו אותי לשלום. הפעם,
אף לא ניסיתי לענות בהינף יד.
המשכתי לרוץ. ורק מחשבה אחת עלתה במחשבותיי.
"אני אהיה אסטרונאוט". "אני אהיה".