איך שתיל נולד ?

קחי אותי.
כך קראתי אלייך
כשעברת מול אדן חלוני.
חלון ראוותי, חלון תאוותי.
את בוחנת, אני בחנות.
חנות הפרחים.

בענוותי אני מושפל,
מושפל מבט,
התמצאיני ?

מי אני

שתיל בקופסת פלסטיק,
אפילו עציץ אין לי.
עלעלי רכים, ירוקים.
גבעול לי דקיק.
מקווה שגם בחנוכה
אף אחד אותו לא ידליק.

כמה ענוג הוא -
אך עדיין אינו בשל,
אינו שימושי,
אינו מספק ואינו מספיק.
הוא רק משקה -
חילוף חומרים.

מפגש

הנה, את ניגשת לעברי.
כה נאווה,
ואני גם כל כך יפה בקטנותי.
דוגמן הבית.
כמו עציץ ומפגש,
כך מציץ ונפגע.

מקח וממכר

מרשרשים בזמן שמחליפים ידיים.
מצלצלים גם כשאין פעמון.
אני שלך !
ואת שלי ?

בוא הביתה

אני בביתך,
נתון לחסדייך,
נתין בממלכתך -
עשי בי כרצונך.

מחליפה מצעים,
כבודי במקומי מונח:
עציץ.
עדיין לא יוזם כלום,
אלא לראותם בלבד,
ואולי נרי יאיר.

מקלחת

אני נותן לך להשקות אותי,
מים מחליקים על כסותי,
עלוותי,
ערוותי.
והטיפות משתרבבות להן מטה,
מצמרתי,
לאורך גבעולי,
ליסודותי.

את מרווה אותי
בחום גופך.
כאילו אני שואב ממך נוזלים,
אפילו שעוד מעט,
לקראת הסוף,
ממש בסוף,
הם ישאבו החוצה חזרה.

בית משותף

את הראשונה שלי,
ונפל בחלקך לעצב את דמותי.
היכן מקומי בביתך? בחייך?
תטפלי בי יפה?

כל מי שתהנה מזיוי אחרייך
תודה לך,
או תסקלך באבנים.
מה יותר עדיף?
לי מור ולבונה,
כמו אפטר שייב טבעי,
נטול.

צמח בית,
לא צמח בר,
סימן טוב.
פרח בערוגתך,
ושם מיטיב לצמוח.

הוא גדול

הגבעול שלי כבר גזע,
והוא מכה שורשים
עמוק, עמוק, עמוק.

פעם הוא היה קשור בעבותות,
למוט.
גלגלי עזר.
תמיד צריך חיזוקים,
רצוי חיוביים.

עכשיו בלי ידיים,
נוסע רחוק.
חתכת את החבל,
גזעי איתן,
ומחזיק את כולי.

התקווה

הוא תקוותי,
ובאשר יפול,
אפול איתו אפיים ארצה.

אין דבר יותר אכזרי,
מעץ כרות.
לא עם הסכין,
לא עם הגרזן.
גברי עלי ברכות, לא בכוח.

אור וצל

מתלווה אלי צל.
לעיתים צל כבד,
ולעיתים צל
המאפשר לך לפוש תחתי.
אני מעלייך,
מכסה את כולך, מאפיל.
תטעמי אותי?

פרותי פרותייך,
ופרותייך תאווה לחיכי,
כשאת בחיקי.
את הרי גידלת אותי,
אבל הסי מלקצור!
קצר זה לא מספיק ארוך!

כי מעפר באת

ארוכים ומייגעים חיי,
וסופי כקנה סוף.
קשה מול תלאות הקיום,
מתכופף עד שנשבר. נקבר.
הכול נשאר אותו דבר.
לא לפני שמזרעי
נולד עוד שתיל תחתי.

ועודני שתיל...

תודה גל - תמיד תהיי נצחית בעבורי