קר בחוץ, היא לחשה והושיטה לי את מעיל הגשם. היא תמיד דואגת
לדברים האלו.. הקטנים הלא משמעותיים, אבל באותו רגע לא היה לי
אכפת, לקחתי את המעיל שמתי אותו עליי ויצאתי החוצה. בחוץ הייתה
שמש חמימה אבל לא עברו 5 דקות והשמיים התקדרו והתחיל לרדת גשם
ממש ממש חזק. זה יצא כאילו היא ידעה מראש שהולך להיות קר, אבל
היא תמיד הייתה ככה, ידעה הכל לפני ששאר העולם ידע את זה.
למשל כשהייתי בן 12 והיא הייתה בת 13, חזרתי הביתה ערב אחד, עם
חיוך ענק מרוח לי על כל הפרצוף, והיא שאלה אותי נו, איך הייתה
הנשיקה הראשונה שלך? מאיפה היא ידעה? אפילו לא סיפרתי לה שאני
יוצא עם מישהי! אבל ככה היא, היא תמיד ידעה הכל לפני כולם. אבל
מה שאף פעם לא הבנתי זה איך?
אנחנו מגיל קטן דבוקים אחד לשניה, זה כאילו נולדנו ביחד ונמות
ביחד, למרות שהיא גדולה ממני בשנה, אני לא יכול אפילו לזכור
רגע בחיים שלי שבהם היא לא הייתה. ואני לא מתלונן! היא החברה
הכי טובה שלי, וחוץ מזה אנחנו אחים! ככה זה, תמיד ביחד, בטוב
וברע, עד הסוף.
יום אחד, אני מקבל טלפון ב3 לפנות בוקר, אני כמובן אף פעם לא
מכבה את הפלאפון כי אני מהאנשים שמאמינים שצריכים להיות תמיד
זמינים..
בקיצור, עניתי לצלצול ושמעתי הרבה רעשים, כל מה שהצלחתי לקלוט
היה, דני... ! תבוא מהר.... ז...את גלי היא...... בית
חולים...!
מהרגע ששמעתי את זה הלב שלי זז ממקומו, לא האמנתי, חשבתי בבקשה
שהיא תהיה בסדר, בבקשה שלא יקרה לה כלום! אני לא אוכל ...
התלבשתי מהר לקחתי את האוטו של אמא וטסתי לבית החולים.
עד שהגעתי היה כבר מאוחר מדי, ראיתי את הנשמה התאומה שלי שוכבת
מולי ללא רוח חיים, אני פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו
רגע, הלב שלי נקרע מכאב. אבל הייתי חייב להיות חזק... אסור
שאמא שלה תראה אותי ככה, היא גם בלי זה במצב נורא.
לא ידעתי מה לעשות רצתי החוצה בבכי, כל כך רציתי לצעוק, לצעוק
בכל הכח, למה?! למה אותה?! למה דווקא ואתה?!!
איפקתי את הרגשות שלי, עד שכבר לא יכולתי, הכל צעק מבפנים, הלב
שלי נשבר. נקרע. נעלם בתוכי... נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע,
לאן אתם בטח שואלים? אני לא יודע... פשוט נסעתי, עצרתי באיזה
בר לצד החוף ומילאתי את עצמי באלכוהול. חיפשתי משהו שיעביר את
הכאב. את הסבל הזה שאני עובר לפחות לכמה דקו.. לפחות לשנייה,
אבל לא, זה עוד יותר דיכא אותי, עכשיו הרגשתי גם אבוד.! מה אני
אמור לעשות בלעדיה? מי ידע תמיד מה אני מרגיש?? אפילו בלי שאני
אגיד את זה,? אני לא יכול לדמיין איך החיים שלי יראו עכשיו.
ישבתי על החוף עד הבוקר וחשבתי, ריחמתי על עצמי יותר מהכל,
הנשמה התאומה שלי, החברה הכי טובה שלי, האהבה שלי... הכל מת
ביחד איתה.
לא יכולתי לעצור את הכאב, לא יכולתי להפסיק את הדמעות. נכנסתי
לאוטו, והתחלתי לנהוג שוב לכיוון בית החולים. אין לכם מושג מה
הרגשתי, איזה כאב, איזו הרגשה זאת... לא הייתי מאחל לאף אחד,
לאבד מישהו כל כך יקר, כל כך חשוב, אני פשוט לא מאמין שזה קרה
לי, דווקא לי?!
דווקא לנו?? למה זה מגיע לי? הרי אף פעם לא עשיתי שום דבר רע.
או שאולי הדברים האלה קורים דווקא לאנשים הכי טובים? אהבתי
אותה כל כך, יותר מכל דבר אחר.
כשהגעתי לבית החולים כל המשפחה כבר חיכתה לי שם, כולם רצו אליי
בחיבוקים, העפתי את כולם ממני. לא הייתי מסוגל לראות אותם
בכלל, מה הם חושבים?? שהם מבינים? שהם יודעים מה אני מרגיש??
הייתי פשוט רוצה שכולם יעלמו! חוץ מאורי, הוא היחיד שיכל להבין
אותי באותו רגע, אורי היה בן דוד של גלי. החבר השני הכי טוב
שלה. רק הוא יכל להבין אותי. וגם לא עד הסוף, רצנו אחד אל
השני, שנינו עם דמעות בעיניים והמון כאב מוסתר בלב, מנסים
להיראות חזקים, אך ללא הצלחה. נפלנו על הרצפה מחובקים, רצינו
שנינו לצעוק, אבל שוב אנחנו צריכים להיות חזקים בשביל כולם!
נמאס לי, התפרקתי, צעקתי בקול הכי גדול שלי ללללללללאאאאא!!!!

היינו כולנו בהלוויה, זאת הייתה ההלוויה הכי עצובה שראיתי
בחיים שלי, כל האנשים הכל כך קרובים אלי, כולם בוכים... הייתי
מעדיף שהיו בוכים עלי! שלא הייתי צריך לעבור את הדבר הזה,
הגעגוע! הגשם דפק חזק על גגות המטריות של כל הקרובים, כולם היו
שם, לראות את גלי שלי הולכת.. לתמיד, ממני, ומכולם, איך זה
יכול היה לקרות?? הכל בגלל הנהגים הטיפשים האלה!!! שמים לב רק
לעצמם!! ייחלתי לנהג שעשה את זה ממות!!!! רק מוות!! אני בטוח
שעליו לא יבכו עכל כך הרבה אנשים, לא יכולתי לחשוב אחרת,
תאמינו לי ניסיתי,
בלילה, לא הצלחתי לעצום עין אפילו לשניה. מצאתי את עצמי נוהג
בכל רחבי העיר מחפש מחבוא מהכאב, לא מצאתי. חזרתי הביתה
והרדמתי את עצמי בבכי. כשקמתי, אחרי חצי שעה בערך כבר היה
בוקר, בבית היה דממה, אף אחד לא העז להוציא מילה, הסתכלתי
במראה, ומצאתי את עצמי בוהה באותו פרצוף מעצבן שמסתכל בי מאז
שאני זוכר את עצמי, רק שהפעם, כבר לא חייכתי כמו כל בוקר בגלל
הפתקים המצחיקים שגלי הייתה שולחת לי כל בוקר רק בגלל שהיא
ידעה שאני אחייך, היא אהבה לראות אותי מחייך בבוקר, היא תמיד
הייתה אומרת שזה יעזור לה להעביר את היום, והחיוך שלה היה
באופן מוחלט משפר לי את כל היום, אבל מה נשאר לי עכשיו? מה
יהפוך את הימים שלי להיות וורודים? ולא אפורים? בלעדיה כלום...
אני בכלל לא מבין למה אני צריך להמשיך לחיות.. ולנשום ולהיות..
והיא לא..
אני אף פעם לא אבין!
כמו שאף פעם לא הבנתי איך מישהי שנראית כל כך רגילה בעייני
כולם, כל כך מיוחדת וייחודית בשבילי?
אף פעם לא הבנתי איך היא תמיד ידעה הכל בלי שאני אגיד לה..
ועכשיו? אפילו לא תהיה לי הזדמנות להבין... .