אצבעותייך המתופפות בעצבנות מה על קצות השולחן, פוגשות
באצבעותיי ונרתעות. גופך מתחמק מגופי, חיוכייך, של כולם הם,
קריצותייך, גם הן.
ניסיתי, פעם ראשונה בחיי אזרתי אומץ וניסיתי, רמזתי, התקרבתי.
לא הגבת. אני את הרמז הבנתי.
לומר שלא עצוב לי? לומר שלא התאכזבתי? אני לא בעד שקרים.
באמת חשבתי שאתה בעד, באמת ציפיתי לצעד מכיוונך, וכשזה לא
הגיע, התנהגתי בטיפשות מה. עכשיו בוודאי שכלום כבר לא יקרה.
הנה התנפצו עוד אשליות.
אשליות מנופצות - נדמה שזו המומחיות שלי, למה אני בכלל מאפשרת
להן להיווצר. בחורים יפים, יש רבים, בחורים חכמים גם כן,
ואפילו בחורים מעוניינים קיימים, אחדים, אבל קיימים. מה לעשות
שאני רציתי אותך. רציתי לפחות לנסות. חשבתי שנוכל להיות זוג
מוצלח. עוד זוג לכתבה על השידוכים הטבעיים, עוד הצלחה של
המכללה. עוד אהבה.
חשבתי שתוכל להעניק לי את מה שאני כל כך זקוקה לו, חשבתי שאוכל
למלא את החורים בעולמך. טעיתי. כמה כואבת התנפצות האשליה. לא
יכולת פשוט לומר לא? הייתי מבינה, מקבלת, אבל אתמול, הקול שלך,
הצחוקים, הרמיזות, הייתי בטוחה שזה הדדי. כמה שאני שונאת
לטעות. טעיתי גם אותך.