לנשיקה הראשונה שלי קראו איתי.
הוא בהחלט לא היה האהבה הראשונה שלי, הוא לא היה החבר שלי,
ולמעשה אינני יודעת אפילו את שם משפחתו. אבל הוא היה ההתנסות
הראשונה שלי. נטולת פחדים או רגשות סוערים, מציאותית, ולצערי
אף מאכזבת.

לאהבה הראשונה שלי קראו, אני לא בטוחה בעצם איך קראו לו.
היו שניים. אחד היה אידיוט והשני היה מושלם, הראשון היה גאוותן
אשר אהב את עצמו יותר מאשר את העולם או את החיים, השני, תקווה
בלבי שהיה בלבו משהו כלפי. שניהם לא אהבו אותי.

לאשליה הראשונה שלי קראו סיפור.
פעם לא ידעתי שסיפורים הם בדיוניים. האמנתי שבכל סיפור יש מן
המציאות. היום אני כבר יותר מפוכחת בעניין זה. רציתי לחיות
בתוך סיפור, להיות סינדרלה, או לפחות שלגיה, להיות אחת הבחורות
האלו שספר (או סרט) שלם עוסק בהן, כמו הדמויות של שרלוט ברונטה
ודניאל סטיל.

להשתכרות הראשונה שלי קראו 17.
ביום הולדתי השבע עשרה, עת הייתי עדיין תמימה, וציפיתי להפוך
חיי לאשליה, ישבתי בחוף הים עם קבוצת אנשים המכונים חבריי, על
אף שמרביתם אינם באמת כאלו, שתיתי לשוכרה על מנת לומר שטויות,
לעשות שטויות, ובעיקר על מנת להפסיק להרגיש רע עם עצמי.

להתפכחות הראשונה שלי קראו 17 ויום.
לאחר לילה של הקאות בשירותים ציבוריים, מצאתי את עצמי חצי
מעולפת, עם בחילות נוראיות, מלאת חול, בתוך מיטתי. אכן, אמרתי
שטויות, אכן, עשיתי שטויות, דבר לא השתנה. ההרגשה הרעה החמירה.
אני זו אני. לעולם לא אצליח לקבל את עצמי ככזו, אך הבנתי שעלי
להפסיק לשנוא את העובדה שאינני אחרת.

להבנה הראשונית שלי את הבעייתיות הגדולה ביותר שלי קראו
דניאל.
בחור טוב, מקסים, שלא התעניין בי, ולו רק מכיוון שאני הבעתי בו
עניין. ואז הגיעה ההבנה הגדולה. לעולם ועד אמשיך להשלות את
עצמי, להשתכר מרגשותיי במהירות, ולהתפכח באיטיות גועלית,
לאהוב, אך להיות עם אלו שאינני אוהבת, ולו רק בכדי לחוש פחות
נחותה. לעולם אמשיך לשנוא את אי היותי אחרת, אבל אוכל להפסיק
להתנגד לשנאה זו, ולקבלה כחלק ממני.
אין בפי מילים להודות לאותו בחור יקר, שבחיבתו, כמו גם
בדחייתו, העמידני אל מול עצמי, חשופה.