פתאום, באמצע היום, סתם ככה בלי סיבה נראית לעין, נכנס בהולי
הפחד שאולי בעצם היא לא קיימת.
היא נעצרה ביציאה מבית הספר, בדיוק כאשר עמדה לפנות לכיוון
ביתה, החליטה לחזור לאחור. היא הייתה חייבת למצוא מישהו,
מישהי, לא משנה מי, העיקר שתדע שלא דמיינה את הכל.
ומה אם היא בעצם חלמה הכל?
היא הלכה במהירות לכיוון הכיתה שלה. לא היה שם אף אחד. מרחוק
היא ראתה את שירן מהכיתה שלה פוסעת במהירות לכיוון שער היציאה.
שירן לא הייתה חברה טובה שלה, למען האמת היא בקושי הייתה מדברת
איתה, אבל זה לא הפריע לה לצעוק את שמה בקולי קולות בתקווה
שתסתובב ותראה אותה.
היא לא הסתובבה.
'אלוהים, ומה אם אף אחד לא ישים לב אלי יותר לעולם?'
הולי נשמה בכבדות וניסתה להזכר מה קרה במשך היום. החברות
הטובות שלה לא באו לבית הספר. אולי גם הן, כמוה, היו רק אשליה.
אולי היא מעולם לא הכירה אותן. אולי היא לא תראה אותן עוד
לעולם.
שקט. זה מה שהולי זכרה מהיום הזה. לא היו צחוקים ולא דיבורים
עם חברות. היא הייתה לבד.
אף אחד לא התייחס אליה. עכשיו היא הבינה למה.
היא לא הייתה באמת. היא לא קיימת. הכל רק חלום מוזר שהיא חולמת
(אם בכלל אדם שלא קיים מסוגל לחלום) ועוד מעט היא תתעורר ותראה
שאין סביבה כלום והכל ריק.
ואז?
מה יקרה איתה אז?
הולי התחילה להרגיש פאניקה של ממש. אף פעם לא חשבה שהיא משהו
מיוחד. היא לא הייתה מאלו שכל הבית ספר מכיר. היו לה החברות
שלה, ומספר קטן של ידידים. היא לא אהבה את חייה. תמיד חלמה
להיות מישהי אחרת. אך לפתע נראו לה חייה שלה כחיים המאושרים
ביותר בעולם. רק שתהיה קיימת.
היא חייבת למצוא מישהו.
אם מישהו יראה אותה, סימן שהיא קיימת. היא חייבת למצוא מישהו
שיראה אותה.
הולי רצה במסדרונות בית הספר בחיפוש אחר מישהו שתוכל לדבר
איתו. אבל בית הספר היה ריק. אפילו השרת כבר הלך הביתה. הולי
יצאה מבית הספר ורצה לכיוון הבית שלה.
אנשים הלכו סביבה ברחוב. כולם הביטו קדימה כשהלכו ולא הביטו
לכיוון שלה. 'מה אם הם לא רואים אותי?..' חשבה הולי באימה.
'הלוואי שמישהו רק היה מסתכל עלי.. אז הייתי יודעת שאני לא
בלתי נראית. בבקשה שמישהו יסתכל עלי.'
"הולי!"
הולי הסתובבה לאחור, מבוהלת.
"מה קרה לך? את נראית ממש רע. קרה לך משהו?"
הולי נשמה עמוק, ונשפה את האוויר החוצה באיטיות. הקלה החלה אט
אט להתפשט בגופה.
היא קיימת.
"את בסדר?"
רק אז היא שמה לב מי היה זה שפנה אליה.
זה היה איגור, מהכיתה שלה.  היא שנאה את איגור. למען האמת, היא
לא ידעה למה היא שונאת אותו. כולם שנאו אותו, והיא לא רצתה
להיות יוצאת דופן. אולי זה היה בגלל איך שהוא נראה, או בגלל
שנחשב לחרשן ולחנון. אבל עכשיו הוא נראה בעיניה כמלאך.
"את בס.." התכוון איגור לשאול שוב, אך השתתק בתדהמה כשהולי
חיבקה אותו.
"תודה.." היא לחשה. "עכשיו אני יודעת שאני קיימת.. תודה לך."
"הממ.."  איגור גירד בראשו במבוכה. "יודעת שאת.. קיימת? למה את
מתכוונת בדיוק?"
"לא משנה." פתאום קלטה הולי מה היא עושה, והתנתקה מאיגור
בחדות.
"אני הולכת, ושוב תודה."
"חכי רגע!" קרא אחריה איגור, עדיין המום מחיבוקה הפתאומי של
הולי.
"מה?.." היא שאלה בקוצר רוח.
"חשבתי.. שאם את כבר כאן.. אפשר ללכת.. לאכול גלידה ביחד, או
משהו.."
עווית קלה של רתיעה, כמעט בלתי מורגשת, חלפה בפניה של הולי
לפני שענתה: "הממ.. אני נורא מצטערת איגור, יש.. יש לי המון
שיעורים להכין, אני.. חייבת ללכת. ביי." היא מיהרה להתרחק לפני
שיספיק להגיב.
אחרי הכל, איגור אולי היה במקום הנכון בזמן הנכון, אבל לצאת
איתו? זה כבר יותר מידי.

רחוק מאחוריה, עמד איגור וחשב לעצמו. הוא תהה מתי תגיע מישהי
שתגרום לו להרגיש שהוא קיים.