[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אפריל בר
/
הקץ הבלתי נמנע

"טוב,אז עכשיו שאני כאן איתך, על מה רצית לשוחח איתי?"
הסתכלתי בעיניה החומות המבריקות, מלאות עומק ורגש,
לפעמים אני לא מסוגל להסתכל לתוכן מרוב הכאב והסבל שהן
מקרינות. טל פשוט הסתכלה עליי, מבלי להוציא מילה.
ידעתי שהיא סובלת... ידעתי שזה הגיע לרמה כזו שהיא לא מסוגלת
לדבר על זה. אף פעם לא היתה לה בעיה להתבטא, אולי היא
התקשתה לדבר יותר על רגשות, אבל בסך הכל, היא אחת האנשים  
היותר גלויים ופתוחים שהכרתי.


הכנתי לה נס קפה בדיוק כמו שהיא אוהבת,
חלש ומתוק, חייכתי אליה חיוך מיואש. יש לי יכולות להוציא ממנה
דברים, אך הפעם הרגשתי שזה מעבר ליכולתי... קטונתי לצערי.
ראיתי איך הדמעות מתחילות למלא את זוג עינייה הגדולות,
זה היה בלתי נמנע... בזמן האחרון, בכי נהפך להרגל אצלה.
לפעמים יש לה סיבה, אך לפעמים היא פשוט לא יודעת למה.
אני, בתור הידיד הכי טוב שלה.. מנסה לעזור לה כמה שאני יכול.
אני יודע כמה היא מסבכת לה את החיים, והופכת אותם לטרגדיה
מכל דבר, אפילו הקטן ביותר, היא לוקחת אותו והופכת אותו למין
לדבר ענק שלא היה ולא נברא. טל טוענת שלא צריך להסתכל
על כל דבר בנפרד, אלא להסתכל על התמונה השלמה.
שלא תבינו לא נכון, יש לה עוד פרספקטיבה, היא לא עושה עניין
מכל "פיפס" בחייה... אך יחד עם זאת, מה שאולי אחרים לא יעשו
ממנו
סיפור גדול, היא כבר תאמר שזה סימן וגורל, והכל שוב למען איזו
תוכנית זדונית כנגדה.

"טל,את מוכנה לא להיחנק לבד עם הדמעות ולומר לי מה קורה
איתך? בבקשה ממך!"
"דורון.." קולה בקושי נשמע.. כאילו התאמצה לדבר.
"טל..?" כלום.. הדממה חזרה, היא השפילה את מבטה,
ומבטה הוקפא יחד עם דמעותיה.
איבדתי כבר תחושה של זמן, קולו של המחוג בשעון המעורר הזכיר
לי איך כל שניה ושניה עוברת, ויחד עם זאת איך הכאב גדל.
"טל!!! אני לא יכול יותר! אל תעשי לי את זה,את יודעת כמה את
חשובה לי, אני לא יכול לראות אותך במצב כזה! תגידי משהו! כל
דבר!
רק תדברי!!!" נשברתי, לא רציתי להוסיף עליה גם את הייגון שלי
אבל כל-כך דאגתי שלא יכולתי יותר לשמור את זה בפנים.
"דורון.... אני מצטערת.." שוב פרץ בכי החל... חיבקתי אותה חזק

חזק, ליטפתי את שיערה הארוך..לא הנחתי לה.
היא נרדמה בזרועותיי... השכבתי אותה במיטתה. מסכנה כזו..
הבכי בסוף הרדים אותה.

"דורון???"
"כן ,מה קרה?" כנראה שנרדמתי ...
"מממ...אתה...תשאר איתי?" חמודה,מעורפלת מהשינה,עם
פרצוף כזה לא ברור.
"ברור,את לא יודעת שלקחת אותי בתור שומר הלילה שלך?"
היא חייכה..מן חיוך של שלווה אבל כמובן שהיה רק רגעי. אך אחרי

אותו לילה זה די סיפק אותי.
ניסיתי להירדם אחרי שטל נרדמה כבר,עד שלפתע הרגשתי שהיא
מתקרבת אליי...היא נצמדה אליי ,אבל ממש,זה היה מפחיד אך יחד עם
זאת הרגשתי את לבי פועם בחוזקה,פתאום זה הכה בי....
הבנתי שאני כבר לא יותר מסתם ידיד טוב שלה,אני ידיד שמאוהב
בידידה שלו..מה שאומר,שהידידות שלנו בסכנה.

רעשים מחוץ לחדר של טל העירו אותי...כנראה השותפה שלה הגיעה
מוקדם בבוקר. הסתכלתי על טל,איך היא ישנה את שנת היופי שלה..
היה לי כל כך טוב לראות אותה,רגועה...אין עוד דמעות,אין עוד
עצב,
פשוט דממה. המלאכית שלי...לא רציתי לעזוב אותה לעולם,רציתי
שנשאר במצב הזה לעד. אבל מהר מאוד חזרתי למציאות,המציאות בה
לא נוכל להיות ביחד,אני לא מוכן לסכן את הידידות שלנו. ואני
בכלל לא חושב שטל תהיה מעוניינת,ועוד להכניס אותה לסיטואציה
הזו כשהיא שרויה במצב נפשי כזה?! לא לא...איך אני אוכל לעשות
לה את זה?!
אבל אלוהים!!!! הרגש הזה הוא כל כך אינטנסיבי,בוער בי חזק
מבפנים!
אני חייב להיות שם בשבילה,ולהתעלם מהרגשות האלה,היא צריכה
אותי.
זהו,החלטתי..אני פשוט אתכחש לרגשות האלה.

"בוקר..." היא התעוררה,עם חיוך קל על שפתיה..עינייה היו נפוחות
ואדומות..רציתי לנשק את עינייה ,ללטף לה את הפנים....
די! אני חייב להפסיק עם זה.
"אתה בסדר?"
"מה? בטח טלוש..אבל יש לי וידוי".
"מה קרה???"
"השומר לילה שלך נרדם במשמרת שלו". חיכיתי לראות את הפרצוף
שלה. איך אני אוהב להתלוצץ איתה..
"אוי באמת דביל! אוח...למה קמתי? תראה איך אני נראית!
יופי..איש הפיל כבר נראה יותר טוב ממני. ידעתי שזה יקרה!
ידעתי!
אווווווו".
"את מוכנה להרגע?! אז העיניים שלך נפוחות ,את יודעת שהנפיחות
תרד עם הזמן..ומה זה משנה? אני אוהב אותך בין כה וכה". פתאום
הבנתי שאולי זו היתה טעות מצידי לומר לה את זה,אבל ככה אנחנו
תמיד מדברים שום דבר בעצם לא השתנה מבחינתה.
"אבל אתה לא נחשב..אתה כמו אמא שאומרת לילד שלה שהוא יפה גם
כשהוא נראה כמו תולעת". היא מחשיבה אותי בתור אמא שלה?
"אממ..אמא? חשבתי יותר בכיוון של דודה או לפחות תני לי את
הקרדיט  של להיות סבא! אבל אמא???? זה ממש פוגע".
טל פרצה בצחוק..ואני יחד איתה,איכשהו גם אני הייתי צריך
להתפרק.
מי היה מאמין שזה יהיה מחתיכת התלוצצות דבילית.
"אתה יודע דורוני,אתה היחיד שגורם לי להרגיש כל כך טוב. פתאום
יש לי סיבה להיות בחיים האלה,מריקנות מוחלטת למן שלמות שכזו.
אתה מיוחד,לא נראה לי שאמרתי לך את זה מתישהו.." היא הביטה
בי,מבטה היה רך..רציתי לצלול עמוק אל תוך עיניה.
"טלוש..אני מאמין שיש עוד כמה כמוני בעולם האכזרי הזה,ולא
יתכן שמישהו אחר במקומי היה מתנהג אחרת. איך אפשר שלא?
את הסתכלת על עצמך במראה? ראית איך את נראית? ראית איזו
נשמה יש לך? אני יכול להשתפך לך כאן שעות על גבי שעות ולהלל
אותך. אבל את לא חושבת שהגיע הזמן שתעשי זאת בעצמך?
תעריכי את עצמך,תאהבי את עצמך,לעזאזל! זה כל כך שקוף ואת
לא מצליחה לראות את זה!" לא יכולתי להתאפק,הכל יצא לי ,ואולי
גם בטונים לא ממש רגועים. היא עשתה לי פרצוף שגרם לי לדאוג.
פאק..לא הייתי צריך לדבר ככה.
"מתוקה,את יודעת שאני לעולם לא אומר משהו שיפגע בך.
ועכשיו לנושא אחר,אני הולך להכין לנו ארוחת צהריים משו משו,כל

הבנין שלך יריח אותו וירצה לטעום. ולא נביא לשותפה שלך,היא
מעצבנת אותי". שוב היא חייכה קלות..נשמתי לרווחה.
"אני לא ממש רעבה. בכל אופן אני.. אני הולכת להתקלח".
"טוב,אבל לא להתקלח שנים,שנה זה מספיק". כבר לא היה שום חיוך,
היא סובבה את גבה אליי והלכה למקלחת.

התחלתי לבשל צהריים,שומע את זרם המים מהמקלחת.
הסתכלתי על השעון..כבר עברה חצי שעה. החלטתי
לקרוא לה.
"טל מאמי,אני לא רוצה להישמע כמו אמא שלך אבל האוכל יתקרר.
את יוצאת?" חיכיתי שתענה לי,ורק זרם המים נשמע מאחורי הדלת.
כבר התחלתי לחשוב כל מיני מחשבות נוראיות. דפקתי חזק על הדלת
שלה,ושום תגובה מצידה. פרצתי את המנעול המפורק שלה וראיתי
אותה...הלב שלי החסיר פעימה.

המלאכית שלי שכבה במקלחת וזרם של הדם הטהור שלה
נשטף לפתח הניקוז. סגרתי את המים וניסיתי להנשים אותה,אך ללא
שום הצלחה. צעקתי לשותפה שלה שתתקשר לאמבולנס...
עד שהאמבולנס הגיע, הרגשתי כאילו עברו שעות,וטל...
שוכבת כשכל שרירייה רפויים....

זהו,אין יותר מלאך,בכיתי עליה..כמו תינוק..התייפחתי, נחנקתי.
לא האמנתי...איך??? איך היצור המדהים הזה כבר לא כאן יותר?!
ידעתי שתשובה אני לא אקבל...המצפון שלי לא הניח לי עד אשר
הבנתי שכך המלאכית שלי היתה צריכה לעזוב את העולם,ואפילו
אני לא יכולתי לעשות שום דבר נגד זה.
פניה המחוייכות ישארו חרוטות לעולם במוחי,ויום אחד אולי אצא
לי שוב לראות אותן...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה זה קטן, ירוק
ובפינה?

עובש!




בוליביה בהפוך
על הפוך.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/1/03 20:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אפריל בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה