התעוררתי, עוד פעם, מזיעה ומבולבלת. עוד סיוט. רק שהפעם השעון
הראה 5 לפנות בוקר. הבחנתי בזה אחרי שהעולם הפסיק להיות כל כך
מטושטש. החלטתי שכדאי לי לקום כבר עכשיו, כי אם אחזור לישון,
אז אני מסתכנת בלהירדם לשינה עמוקה ומתוקה שממנה לא אתעורר
בזמן להסעות לבית הספר. אז כדי שלא ליפול לתוך בור השינה העמוק
והחשוך והמפתה הזה, קמתי מיד על רגלי. בהתחשב בכך שהייתי במצב
של שכיבה רגע לפני, זה לא היה כל כך חכם. חטפתי לי סחרחורת,
ונאלצתי לשכב שוב על המיטה. היא חרקה את חריקת קבלת הפנים
הרגילה שלה. אני אוהבת לחשוב על זה כדרכה הנעימה לומר לי -
"שלום, כה התגעגעתי אלייך!"

ואז הנעל שלי התחילה לדבר. בתחילה חשבתי שאני מטורפת. וכי מה
קורה פה?! נעל, ועוד מדברת? לא הגיוני. אבל זה מה שהיה. בפעם
הראשונה שהיא דיברה, התקשיתי להאמין שהיא אכן נעל מדברת, ואז
פשוט התפלאתי מהמגניבות שלה בתדהמה שקטה ואז היא סיימה לומר את
מה שאמרה, והתחילה ללכת. ואז הבנתי שנעל כרגע דיברה איתי, ואני
לא הקשבתי או שמעתי אף מילה. אז אמרתי לה -
- "היי, רגע, לא שמעתי.. מה אמרת עכשיו?"
והיא ענתה,
- "אני אמרתי שהסנדל של השכן הגניב לי ידיעות על מגפיים חדשות
שנקנו ליום הולדתך כהפתעה, והן ממש חמודות והוא רוצה להתחיל
איתן. אבל אימא שלך שקנתה אותן, כל כך פחדה שתראי אותן ותגלי
את ההפתעה, שהסנדל המסכן לא זכה אפילו לקשר עין נורמלי, עם אף
אחת מאיתן. אז עכשיו אני הולכת לקרוא לו וביחד נחפש את המגפיים
החדשות שלך. רוצה לבוא איתי? זו תהיה הרפתקה מעניינת, את
יודעת. מה גם, שאת יכולה להגיע למקומות גבוהים יותר בהרבה
מהמקומות אליהם אני יכולה להגיע."
והיא המשיכה בנאום שלה, ואמרה עוד כמה שטויות על איך שזה ממש
רומנטי, ושהיא תעשה הכל למען אהבת אמת כי היא יודעת שקשה להשיג
כזה דבר, ואוי, כמה שהיא גם רוצה, אבל אין לה איך, ואף אחד לא
אוהב אותה, ואני בכלל רק מנצלת אותה תמיד, והחיים שלה קשים
ומרים עד שהיא מתה. ואז מלמלתי, קצת לה וקצת לעצמי, שבכלל לא
היה להם קשר עין, איזה שטויות - זה אפילו לא יכול להיחשב כאהבה
ממבט ראשון, מה זה כל הבולשיט הזה. נעל מדברת. פחח.
- "וחוצמזה, את נעל. מה את מדברת אליי בכלל?!"
ואז הרמתי אותה וזרקתי אותה בחוזקה על הקיר. נדמה היה שהיא
מתה, אבל לא נשארתי כדי לבדוק. יצאתי מהחדר, עמדתי כמה שניות,
מגרדת את התחת ותוהה מה לעזאזל קורה פה, ואז החלטתי ללכת
לאכול. הלכתי למקלחת ולפני שהתחלתי לצחצח שיני, הזהרתי את
מברשת השיניים שאם היא גם תעיז לדבר אליי, אז אני אשבור אותה.
אחר כך, גיחכתי ביני לבין עצמי, ואמרתי לי -
"עוד בסוף תיגמרי משוגעת."
למרות שאני לא כל כך בטוחה שזהו המצב פה, כיוון שאני כמעט
בטוחה ששמעתי בכי קל מהכיוון של מברשת השיניים, שניה אחרי
שיצאתי מהמקלחת.
- "נו, מילא," מלמלתי לעצמי בביטול. "שטויות."
ואז שטף אותי גל עצום ורועש של רעב, והבטן שלי גרגרה לה בהנאה.
או, שמא, עליי לומר, גרגרה לה בסבל. אמרתי לה לשתוק ואז הבנתי
ונזכרתי שזה בעצם בסדר, שזה טבעי, שככה זה תמיד כשלא אוכלים
המון זמן, אז הבטן מדברת. אז אמרתי לה לחכות עוד קצת, אני אכין
חביתה.
בזמן ששברתי את הביצים שמעתי כל מיני קולות:
- "אאוץ', יא כלבה, איך היית מרגישה אם הייתי שוברת אותך?!"
וייחסתי אותן לטלביזיה, שמישהו כנראה השאיר דולקת כל הלילה.
מוזר שקודם לא שמעתי אותה, ושהמסך היה שחור באותם רגעים, אבל
לא נורא.
ואז הלכתי שוב למקרר, והוא אמר שאני רוצחת. אז אמרתי לו שאני
אראה לו רוצחת (!), איך הוא חושב שהוא מדבר אליי, כי מי הוא
בכלל. ואז, בדרמטיות, ניתקתי אותו מהחשמל. אני אתן לו להתחנן,
להתחנן (!) שאני אחיה אותו מחדש, אני אתעלם ממנו, ורק ברגע
האחרון אני אציל אותו, בלית ברירה. אחרי הכל, אימא תכעס אם אני
אהרוס את המקרר - זה יקר, הדברים האלה.
אחר כך הלכתי לחדר של אחי הקטן כדי להשאיל ממנו איזו קלטת של
הדרדסים. יש לו את כל הסדרה. היה לי מאוד משעמם, ולא מצאתי את
הקלטת של מועדון קרב, לכן נאלצתי להסתפק בנאצים (יש שאומרים
קומוניסטים) כחולים קטנים ויהודי אחד גדול רשע, ומכוער כמו השם
שלו - גרגמל. אני שונאת אנטישמיים. גרגמל הוא מהדמויות הממש
נבזיות האלו, שאם רק היו יכולים, היו גם עושים לו ריח רע מהפה,
כדי שכולם ישנאו אותו אפילו יותר. קיצר, הכנסתי את הקלטת
ובהיתי במסך  כמה דקות עד שהבנתי שהטלביזיה בכלל לא דלוקה.
מוזר. הדלקתי אותה, לחצתי על הכפתור שמסומן במשולש על שלט
הווידיאו ובין רגע הופיעו על המסך דרדסים כחולים  וחביבים
שגרים בכפר בבתי פטריות או מה שזה לא יהיה. שיט, מי שעשה את
הסדרה הזאת היה כל כך מסומם באותו הרגע. דרדסבא מזכיר לי את
סנטה קלאוס.


ואז פתאום נזכרתי שיום שבת היום, וחזרתי לישון. התעוררתי מעוד
סיוט. הפעם דרדסבא רודף אחרי עם גרזן ומאיים שהוא יכרות לי את
הפופיק.