[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלי פטל
/
דיכאון

שמתי לב לבחור המוזר ההוא ברגע שירדתי מהאוטובוס. הוא היה לבוש
במעיל שחור וארוך, ומתחת לבש מכנס שחור ונעל נעליים שחורות.
הפנים שלו היו חיוורות וקודרות, והוא הסתכל לכיוון שלי בצורה
מוזרה. זה לא נראה לי מוזר כל כך בהתחלה, למרות שאני לא רגילה
לזה שאנשים יסתכלו עלי, אבל מילא, יש אנשים עם טעם מוזר. אבל
הבחור הזה נראה לי חשוד מהרגע שראיתי אותו.
השתדלתי לא להסתכל עליו והמשכתי ללכת. אחרי 5 דקות בערך שמעתי
צעדים מאחוריי. הסתובבתי וראיתי אותו שם, צועד אחריי, הפנים
שלו נראות מהורהרות. זה קצת הלחיץ אותי, האמת, כי מבט מהיר
סביבי הראה שאין אף אחד אחר ברחוב. רק זה מה שחסר לי, שאיזה
סוטה מטורף יתנפל עלי באמצע רחוב שומם ולא יהיה מי שיעזור לי.
התחלתי ללכת קצת יותר מהר, ומאחור שמעתי גם אותו מגביר את
צעדיו.
הלב שלי התחיל לפעום חזק יותר וחזק יותר. הסתכלתי סביבי, מקווה
לראות מישהו שיהיה שם להגן עלי במקרה שה.. בחור הזה יחליט
לפעול. אבל לא היה אף אחד. שמעתי את הצעדים שלו נעשים מהירים
יותר, אז התחלתי לרוץ, לפני שהוא יספיק להגיע אלי. אחרי כמה
דקות הגעתי לבית שלי.
עליתי במדרגות במהירות לקומה הראשונה, ושם חיטטתי בתיק
בקדחתנות בתקווה למצוא את המפתח. כל רגע הוא עלול להכנס
בעקבותיי ואז.. אבל הנה, המפתח נמצא והדלת נפתחת.
נכנסתי לבית, נעלתי את הדלת ופלטתי אנחת רווחה.
ואז צרחתי.
הוא עמד שם, באמצע הסלון שלי, מביט אלי במין חצי חיוך כזה,
ומבט משועמם על פניו.
"סוף סוף אני תופס אותך," הוא אמר.



"מי אתה? מה אתה עושה בדירה שלי?" הצלחתי לפלוט.
"מי אני..?" הוא הביט בי בהרהור, כאילו מעולם לא שאלו אותו
שאלה כזאת. "ובכן.. תני לי לחשוב איך לנסח את זה..

אני הדיכאון, נעים להכיר."
"אתה... מה?" עכשיו הבנתי סופית שהבנאדם מטורף.
"די-כ-און..." הוא ביטא כל הברה באריכות, מדבר אלי כמו אל ילדה
קטנה שמכירים לה מילה חדשה. "במילון מגדירים את זה: 'מצב רוח
קשה מאוד, צער גדול', אבל זה בולשיט, כמו שאת רואה. דיכאון זה
אני."
"הממ.." ניסיתי לחשוב מה להגיד.
"את לא מאמינה לי, מה..?" הוא הסתכל עלי, וחייך חיוך עקום.
"ובכן.. אין כל בעיה. אם את רוצה.. אין לי בעיה להוכיח לך את
זה, הה.. לא אמרת לי איך קוראים לך?"
ניסיתי להרגע קצת בזמן שפלטתי: "שירן".
"שירן, מה? אני לא אוהב את השם הזה. אכפת לך אם אקרא לך
מלנכוליה?"
"סליחה? כלומר.. בטח שאכפת לי!"
"ידעתי שלא יפריע לך.. ובכן, מלנכוליה חביבתי, אני הוא
הדיכאון. אנשים לא מחבבים אותי במיוחד. קשה להאשים אותם, אחרי
הכל - אני מדכא עד מוות.." הוא צחק מהבדיחה של עצמו. "מה קרה,
מלנכוליה יקירתי? קשה לך לראות דיכאון צוחק?"
לאט לאט התחלתי להבין שהוא רציני.
"איך הגעת לכאן?" שאלתי אותו לבסוף. "איך נכנסת לדירה שלי?"
"את לא מקשיבה למה שאני אומר, הא?.." הוא גלגל את עיניו. "אני
דיכאון. סביר להניח שיש לי כוחות שלך אין. כמו למשל, לעשות
את זה."
פתאום הוא נעלם, ולפני שהספקתי לקלוט את זה, הרגשתי יד מלטפת
את גבי. צרחתי ונרתעתי בבהלה.
"זה רק אני, מלנכוליה מתוקה.. אולי עכשיו את משתכנעת, שאני לא
סתם מבזבז את זמנך?"
הסתכלתי עליו בהלם.
"עדיין לא מאמינה?" הוא נאנח. "אולי זה יעזור.."
הוא הקיש באצבעו, ופתאום הרגשתי איך כל הזיכרונות הכי נוראיים
של חיי קופצים מול עיניי כמו סרט וידאו.
הדיכאון ממש השתלט עלי. הרגשתי שאין טעם לחיי........... החלון
נראה לי פתאום מאוד מפתה, ותהיתי אם נפילה מקומה ראשונה יכולה
להיות קטלנית אם נופלים בצורה נכונה.. ואז פתאום, הוא הקיש שוב
באצבעותיו, והכל חזר אלי. מצמצתי בעיניי בהפתעה ובהיתי בו.
"יופי. אני רואה שיש ביננו הבנה עכשיו."
"אתה באמת הדיכאון!" לחשתי באימה.
"תפסת!" הוא מחא כף בחיוך.
"אבל אתה... אתה... איך זה יכול להיות שהדיכאון הוא אדם??"
"הו... אבל אני לא בנאדם." הוא חייך חיוך ערמומי.  "אני יכול
להיות כל מה שאני רק רוצה.. את רוצה שאני אהיה שד?" הוא הקיש
שוב באצבעו, ושד מבהיל הופיע מול עיניי. "או אולי דרקון?" אמר
השד, ודרקון עצום מילא את הסלון שלי. צווחתי כשלהבה של אש חרכה
את הספה.
"אבל..." פתאום הוא חזר לצורת האדם, "אני מניח שאת מעדיפה את
המראה הזה." הוא נעלם, והופיע שוב מול המראה המוארכת שבקצה
המסדרון. "לא רע, מה..?" הוא מלמל וסידר את שיערו השחור. "די
חתיך אפילו... אבל... לענייננו..."
"אפשר לשאול אותך משהו...?" שאלתי, מנסה להתגבר על הפחד מפני
האיש הזה, שעכשיו התברר לי שהוא הדיכאון. או שאיבדתי את
שפיותי, או שקיבלתי הזדמנות לדבר עם אחד היצורים היותר
מעניינים בעולם הזה. קיוויתי שהאפשרות השניה נכונה.
"תמיד, מלנכוליה יקירתי..." כעת הוא ישב על הספה.
"מה בדיוק אתה עושה... בתור דיכאון? כלומר, מה התפקיד שלך?"
"התפקיד שלי..." הוא אמר לעצמו. חיוך ציני הופיע על פניו. "אני
מניח, שאם אני הדיכאון, אז התפקיד שלי הוא לדכא אנשים, מן
הסתם."
"כן אבל.. למה?" העזתי ושאלתי.
"למה?" הוא חזר על המילה, ולפתע נראה מהורהר. "ובכן.. אני מניח
שהכל עניין של איזון, בסופו של דבר. עולם לא יכול להתקיים בלי
מידה מסוימת של עצב."
"למה..?" הקשיתי.
"כי אז כולם יהיו שמחים מידי." הוא הביט בי כאילו זה היה מובן
מאליו.
"אז זה מה שאתה עושה? מסתובב בעולם ומכניס אנשים לדיכאון?"
"עלית עלי.." הוא התרווח על הספה בחיוך מלא סיפוק. "ונהנה מאוד
מזה, אם תרשי לי לציין."
"נהנה מלדכא אנשים...?"
"מאוד......." הוא נראה חולמני.
"נהנה לראות אנשים עצובים?"
"ורופא נהנה לראות אנשים חולים?" הוא נועץ בי מבט כעוס. "אבל
זאת העבודה שלי, וזה מה שאני מתכוון לעשות עד סוף ימיי. אמרי
לי, מלנכוליה אהובתי, היית רוצה להצטרף אלי?"
"סליחה??" לא יכולתי להסתיר את התדהמה שבקולי.
"להצטרף אלי.. אחרי הכל, לראות אנשים מדוכאים כל היום סביבי
יכול להיות קצת.. מדכא.." הוא גיחך.  "אני צריך מישהי שתהיה
לצידי..  יד ימינו של הדיכאון. אחלה תואר, את לא חושבת?" הוא
התקרב אלי והניח את ידו על כתפי.
"תתרחק ממני!" סיננתי.
"אז התשובה היא לא..?" הוא לחש, מקרב את פיו לאוזני. "מצטער,
מתוקה.. אבל אני כבר החלטתי. את באה איתי."
"אני לא באה איתך לשומקום!"
"רוצה לראות..?"

פתאום היינו באמצע כלום. מסביבנו היה רק חלל אדום בוהק,
שסינוור אותי ולרגע לא ראיתי דבר.
"מה את אומרת על הבית שלי..?" שמעתי לחישה באוזני. "קודר פה,
אה?"
"מה אתה רוצה ממני??"
"לא הרבה.. אני בסך הכל רוצה קצת חברה." הוא חייך חיוך מעוות.
"אחרי הכל, אפילו יצורים מדכאים כמוני זקוקים לאהבה."
"למה אתה חושב שאני אשאר איתך כאן?" צעקתי עליו. "אני לא רוצה
להיות כמוך!"
הוא הסתכל עלי באופן מוזר.
"לא רוצה להיות כמוני?"
"תסתכל על עצמך!" אני מצביעה עליו. "מה אתה? אין לך אפילו דמות
מוחשית! אולי אתה יכול להחליף צורות, אבל מה אתה באמת? יש לך
תשובה על זה??"
לרגע הוא שתק, ואז הסתכל עלי בפליאה.
"מה אני?" הוא חשב לרגע. "למען האמת.. אני לא יודע."
"רואה?" קראתי בניצחון. "אתה אפילו לא יודע מה אתה!"
ראיתי שהוא מתחיל להתכווץ במקומו, אז המשכתי.
"אתה בסך הכל חתיכת יצור מגעיל שכולם מפחדים ממנו רק בגלל שאין
לו שום דבר לעשות בחיים חוץ מלגרום לאנשים להרגיש רע! אף אחד
לא מסוגל לאהוב אותך! פשוט בגלל שאתה אתה!"
ראיתי שלאט לאט הוא נראה מכווץ יותר. כנראה באמת פגעתי בנקודה
רגישה.
"אז אולי פשוט תתנדף מפה, לפני שאני לגמרי אתעצבן??" צעקתי
עליו. "לך ל.. לך לאיפה שלא הולכים הדיכאונות אחרי שמתגברים
עליהם!"
הוא נעלם.
התנשמתי בכבדות.



מאז אותו יום שניצחתי את הדיכאון, הוא נעלם לו, ואף אחד לא
יודע לאן.
אבל גיליתי שהוא צדק. עולם באמת לא יכול להתקיים בלי מידה
מסוימת של עצב. שמחת יתר זה פשוט דבר לא הגיוני.
אז נאלצתי למלא את תפקידו. נא להכיר - מלנכוליה. אני זאת
שאחראית לכל הדיכאונות שפוקדים אתכם לעתים.
האמת? היה לי די קל להשתלב בתפקיד הזה.
אחרי הכל, אחרי שמצליחים לדכא את הדיכאון, שום דבר לא נראה קשה
מידי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבה בובה באבי
איבא אובו?





אחת שמשתהה
בבליעה


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/11/02 2:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלי פטל

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה