את הזוג המוזר שפתח את דלת חדרי ראיתי רק בקושי מבעד לרגבי
העפר שסימאו את עיניי. כשהחלו נוברים בערמות ציורים לא גמורים
צעקתי הושתקה על ידי כמה טונות של עולם.

האמן  המיוסר בקסקט השחור הפגין סימנים של נקיפות מצפון. "אני
לא בטוח שהתעמקנו מספיק בסוגיית החדירה לפרטיות" פלט בשקט לעבר
שותפתו הנמרצת. זו נחרה בבוז והסתערה על עוד תיקיית עור שחורה,
מפזרת בחדר ניסיונות כושלים לתפוש את מהותן של כפות ידיים.
"אני יודע שהבטחנו לאוצר הגלריה לספק את כל החומרים עד סוף
השבוע" המשיך "אבל אולי היינו צריכים לחכות קצת... את יודעת,
עד שהעניין יתקרר...". הוא היה בשנות ה30 לחייו, נראה צעיר
מגילו, מהסוג שתמיד אוכל אותו משהו. העובדה שפזל מדי פעם לעבר
מגירת התחתונים שלי רק העמיקה את הרושם שהבחור הולך לבלות מספר
שעות טובות על ספת הפסיכולוג לאחר שהכל ייגמר.
האישה לעומתו היתה תכליתיות נסערת. תהיתי מה מאחד שני טיפוסים
שכאלה ביחד, ויותר מכך, מה מאחד אותם בחדרי? היא נראתה מעט
צעירה יותר, לא מיוחדת במראה ובלבוש, אולם שופעת ביטחון עצמי.
יתכן והוא זקוק לכריזמה החסרה בו, הרהרתי לרגע, רק בשביל לנזוף
בעצמי שאני חייבת להיגמל מהתחביב המתנשא של ניתוח שטחי של
אנשים.

כשמאסה בציורים, ונראתה מרוצה מהמבחר ששלפה החוצה, הפנתה את
תשומת ליבה למגירות - אילו יכולתי הייתי מחסירה פעימה בליבי.
מתוסכלת מכמות השטויות שדחסתי למגירות (הגירסה המהירה לסידור
החדר) שיחררה צרור קללות עוקצניות לעבר השותף שחיטט בכמה
קופסאות בחוסר מטרה מופגן.
"אם אתה רוצה לצאת מהעניין אתה מוזמן! אני אהנה לבד מ- 15
הדקות שלי. בעצם כשחושבים על זה, אני לא מבינה למה חשבתי
להתחלק בהן איתך מלכתחילה!". הבחור התמרמר והזכיר שהרעיון הוא
בעצם שלו, ושמלבד הפרובוקציה והעניין התיקשורתי שהסיפור יעורר,
העיקרון והמבחן האנושי הם אלו שהנחו אותו כל הזמן. "ההספד
האולטימטיבי, ההתעמתות עם הפינות הנסתרות והאפלות של מי שחשבו
שהכירו כל כך... איך לא חשבו לפנינו על תערוכה שהיא גם חדר
קבורה פרעוני?". האישה חייכה לעצמה, משועשעת מיעילותה של
פסיכולוגיה הפוכה כשהוא שקע בערמת ספרים במרץ מחודש.

כשהמגירה השניה מלמעלה נפתחה נדלקו עיניה. "jackpot" - היא
מצאה את המטמון - מרוצה מעצמה בעליל. מאות דפים כתובים ימוסגרו
ויוצבו לאחר מכן לאורך קיר הגלריה. בתוך קופסא שקופה תוצג
ראסטה מדובללת. פתק דהוי מנוקד בכתמי תותים יתלה לצד מכתבי
אהבה מרגשים. את הקיטלוג שאני מעולם לא ערכתי למכתבים שקיבלתי
יבצעו שני זרים (שני מטר יוקצו לכל רגש שעבר בחיי). "כה אמר
זרתוסטרא" ממורקר בצורה דכאונית יוצב בכניסה - כל מי שידפדף
יזדעזע לגלות שהקטעים הנבחרים על ידי מכילים רק אובדן ובדידות.
הבחור היה כל כך מרוצה מהתגלית שהשתמש בציטוט שיעטר את ראש
ההזמנה - "מפעם לפעם קמצוץ רעל: זה מביא חלומות נעימים. ולבסוף
מלוא הכף רעל לכדי מיתה נעימה." במחווה מקאברית הניחו הזמנה
אחת על קברי. מתחת למילותיו של ניטשה הופיעו רק המספרים
השחורים  - 1982-2002 וכמובן כתובת הגלריה ושעות פתיחה
וסגירה.

בפתיחה עצמה הוגש כיבוד קל ובעיקר הרבה אלכוהול, כמו שהייתי
רוצה. אפילו הבירה האהובה עלי הוגשה כתזכורת משעשעת, למרות
שנגדה את האווירה היאפית שמילאה את האוויר.

אם הייתי נוכחת סביר להניח שהייתי מפטירה ביקורת ארסית ונעלמת
למרפסת עם בקבוק יין אדום תחת כל זרוע. ההתייצבות היתה מרשימה.
רק מספר מועט של אנשים, ביניהם אימי, החרימו את התערוכה. השאר
ניצלו את ההזדמנות להזיל דמעה בצוותא ולהעלות זכרונות במין
פגישת מחזור מאולתרת. הבחור היה קצת שיכור, משתדל לשמור על
ארשת פנים מיוסרת כנדרש למרות שהיה מסוחרר משבחי המבקרים.
השותפה התרוצצה ברחבי החדר, לוחצת ידיים ומספקת הסבר קצר ומוכן
מראש.

אני השתעשעתי באירוניה המשתמעת מכך שגם המוות לא הפסיק את
המחשבות מלהתרוצץ בראשי. מבית קברות פסטורלי יכולתי להשקיף על
גלריה תלאביבית.
הרטרוספקטיבה לחיי החלה.