רועי ישב בחדר, מול הדף הריק, עם עיפרון המזל שלו.
הוא בהה בדף מתחנן לרעיונות, אבל לא היה לו כלום.
פשוט כלום.

"השראה!!! האוכל על השולחן!!" מוזה צעקה.
"אני כבר באה אמא!" השראה צעקה בחזרה.
"מה? כבר את צריכה ללכת?" עליזות אותה.
שיערה השחור התנפנף ברוח, ועיניה הירוקות הסתכלו בתקווה, היא
תמיד היתה עצובה כשהן היו צריכות לסיים את המשחק מוקדם.
"אני מצטערת ליזי, אני מבטיחה לך שמחר נשחק שוב!" השראה אמרה
לה בעודה מחזיקה את ידה.
היא הביטה בה בעינים הצהובות והנוצצות שלה, ועם החיוך הנפלא
שלה.
הן נפרדו לשלום והשראה עלתה הביתה.
"כל יום אני אצטרך לגרור אותך?! יש יותר בחיים מאשר משחקים, את
יודעת? יש לך תפקיד חשוב למלא!" מוזה התפרצה על השראה.
עיצבנה אותה העובדה שהיא לוקחת הכל כמשחק, וכביכול לא חושבת על
אחרים. על אלה שהיא צריכה לעזור להם.
"אוי אמא, אני עושה את תפקידי טוב מאוד, חוצמזה, מה את נלחצת?
הכל יהיה בסדר!" השראה חייכה שוב. אימה נרגעה קצת.
זה הדבר שהיה הכי נפלא בבת שלה, היא יכלה במשפט אחד להרגיע
אותך כמו שאלפי פסיכיאטרים מרגיעים אותך בשלוש שנים.

"רועי ? אתה עדיין יושב ככה? אולי תוותר?" שלי, חברתו, פנתה
אליו. היא לא יכלה לראות אותו כל כך מיואש.
"לא!!! אני לא מסכים!! היא היתה פה לפני רגע, ועכשיו אין לי
כלום! כלום!" רועי צווח,
הדמעות שלו חנקו אותו, והוא התמוטט. שלי התקרבה אליו, רצתה
להרגיע אותו, אבל הוא הראה לה את הכיוון של הדלת, היא היתה
המומה, אך לאחר מספר שניות קמה, והסתכלה עליו.
"אני מקווה שהיא אף פעם לא תחזור!!" היא צעקה אליו, והלכה.
לתמיד.
רועי נפל על המיטה, בוכה. ולמרות זאת, לא יכל לחשוב על כלום,
חוץ מכך שהיא גרמה לו לעשות דבר רע. ואפילו לא הביאה לו לקחים
מכך.
אפילו לא רעיון בסיסי.

צלצול טלפון.
"הלו?" קול ישנוני ענה.
"הלו? רעיון? היי! זאת השראה! מה המצב?" היא ענתה בשמחה
התמידית שלה. משהו שעליזות לימדה אותה, שכל עוד שהיא תשמור על
החיוך שלה, כל העולם יראה לה בסדר.
"השראה? א .. היי? טוב, מה איתך?" רעיון ענה חצי ישן. השראה
יכלה לדמיין אותו עכשיו, לבוש
בפיג'מת הרעיונות הקטנים שלו, עם השיער המפוזר שלו.
"בא לך ללכת איתי ועם ליזי לאכול מתוק?" היא שאלה בתקווה. היא
תמיד ניסתה להפגיש אותם, היא ידעה שליזי אהבה אותו.
"עכשיו? רגע .. " הוא הניח את השפורפרת, שהרים אותה שוב נשמע
הרבה יותר טוב.
"אוקי, אני בא! עצב יכול גם לבוא?" עצב, היה החבר הכי טוב של
רעיון. השראה שנאה אותו כל כך.
"הוא חייב לבוא?" היא שאלה בחשש. ניסתה שלא להוריד את החיוך
מפניה, אבל הגועל עשה את זה בשבילה.
עצב היה הבנאדם הכי נוראי שהשראה הכירה.
"אז אנחנו באים לאסוף אתכן עוד רבע שעה! אצלך! ביי!" ניתוק.
השראה ניתקה, וצמרמורת עברה בכל גופה.

"רועי? רועי, קום ... כבר מאוחר" לחישות רכות נשמעו באוזנו של
רועי. הוא התעורר, ומצא את אחותו
עומדת למרגלות המיטה שלו עם שוקו ועוגיות. והחיוך שלה. החיוך.
"מה ... מה השעה?" רועי שאל בנימנום, עדיין לא מודע לכל מה
שקורה סביבו.
"עשר וחצי. נרדמת אתמול מוקדם. לא רציתי שתבזבז את כל היום
החדש הזה." היא הניחה את המגש ופתחה לרווחה את החלון. כשקרני
השמש הכו בגבו של רועי, הכל חזר אליך כמו מכת ברק.
"לא!! תסגרי את החלון!! אני לא רוצה לקום!!" הוא צרח על אחותו.
היא הפסיקה לחייך.
"רועי, אני יודעת שאתה עצובעצבני, אבל זאת ההזדמנות המצוינת
שלך למלא את הדף הריק שהשארת!"
היא אמרה ברוגז, ויצאה מהחדר. החיוך שלה נעלם.
רועי התיישר, והתישב שוב מול הדף. הוא כתב התחלה. ואחרי זה שוב
נתקע.
הוא מילא שלוש שורות בדף. הוא הרגיש כמו כישלון וחזר למיטה.
אחותו שבה לחדר, הרימה את הדף, וקראה אותו. בדרך כלל עכשיו היא
כבר היתה נמצאת מחוץ לחדר, עם אזהרה לפעם הבאה, אבל באמת שלא
היה איכפת לו. היא התחילה לחייך שוב, התקרבה אליו, וסגרה את
החלון.
חושך שרר בחדר שוב, והיא יצאה משם. מחייכת.
היה נדמה לרועי שגם על שפתיו מתחיל להבנות חיוך.

"היי ליזי, השראה" רעיון חייך מחלון המכונית. השראה וליזי רצו
פנימה, כשנכנסו, נתנה השראה לרעיון מכה קטנה.
"היי! למה זה היה טוב?!" הוא התרגז. ליזי הסתכלה עליו, מחייכת,
הוא כל כך חמוד כשהוא כועס.
הוא הסתכל עליה, נרגע קצת, וחייך גם. עליזות תמיד גרמה לאנשים
לחייך.
"קפאנו מקור!! כמה זמן לקח לך?!" השראה שאלה בעצבנות. החיוך
שלה כבר נעלם.
אבל אז, היא שמה לב למשהו, וחזרה לחייך.
"תגיד רעיון, איפה ... עצב?" היא לא יכלה להשמע יותר מאושרת.
"אה, עצב, לא היה לו כוח לבוא." רעיון אמר באדישות.
השראה הייתה כל כך מאושרת, החיוך שלה היה יותר גדול משל עליזות
(ודבר כזה דיי קשה לעשות).
היא היתה כל כך מאושרת שהיא לא יכלה סתם ללכת לאכול מתוק, היא
יצאה מהאוטו, והתחילה לקפץ.
דבר שהיה דיי מוזר, כי זה לא שהיא תמיד נמצאת עם עצב. בדרך כלל
הוא מבטל.
אבל משום מה, הפעם, היא היתה שמחה מתמיד.

רועי התיישר שוב. הוא לא נתן להרגשת הכישלון להשתלט עליו. הוא
קם, והתיישב ליד הדף הריק.
לאחר הרצת רעיונות בראש שלו. בסופו של דבר, התחיל לרשום.
מבלי לשים לב, הוא פשוט רשם ורשם ורשם.
אחרי עשר דקות של כתיבה פסק. הרים את הדפים, וראה שסיים את
הסיפור.
במהרה רץ אל אחותו והגיש לה את ערימת הדפים. היא חייכה אליו,
עם העיניים הנוצצות שלה.
הוא חייך אליה בחזרה, וחזר לחדרו.
לאחר שסיים את כל השוקו והעוגיות שהביאה לו, חזרה. היו לה
דמעות בעיניים, אבל עדיין עם החיוך, "חיוך בלתי מנוצח" ככה
קראו לה. עכשיו ידע למה.
"זה ... מדהים !" אמרה לו. והגישה לו את ערימת הדפים.
"אבל, אין לזה שם?" שאלה אותו. רק עכשיו באמת שם לב שאין
לסיפור שם.
הוא ראה דמעה על הדף.
"יש.." הוא ענה "דמעות של השראה".
היא חייכה, והוא חייך אליה בחזרה.