אנשים משתנים. תמיד.
אתה קם יום אחד בבוקר ומגלה שהחבר הכי טוב שלך הוא לא מה שהוא
היה פעם,
שהאנשים שאהבת כבר לא אותם אנשים, והאנשים ששנאת נראים לך דיי
בסדר עכשיו.
ואתה לא מבין איך כל זה קרה, ומתפלל שבאותו הלילה לא היית הולך
לישון, או שהיית
יכול לחזור אחורה ולשנות משהו - שהם לא ישתנו. אבל אתה יודע
שזה לא היה עוזר.
וידידים רחוקים שהכרת, שטענו שאתה היחידי שהבנת אותם, מתחילים
להתנהג כמו אנשים אחרים, ולחקות התנהגות שונה משלהם, ואתה לא
מכיר אותם יותר.
אנשים משתנים, ואתה לא יודע מה אפשר לעשות, אין לך מה לעשות.
אתה נתון תחת כל כך הרבה יאוש שאתה לא יודע מה הולך מסביבך,
ואתה מכיר אנשים חדשים,
שגם, כנראה, היו שונים בעבר - ועכשיו הם מה שהם.
ואתה חושב שגם הם מתוך יאוש באו לאנשים שונים מאלה שהם היו
איתם.
ואתה כל כך מרוכז בסביבה שלך שאתה לא שם לב שגם אתה משתנה,
ואתה מתעורר יום אחד לגלות שאתה שהכרת והבנת כל השנים מתחיל
להיות מוזר ומעורער.
ואתה לא יודע מה לעשותף, ואתה מייחל למוות, ואתה שקוע בך,
באנשים שהשתנו ועכשיו הם איתך.
ומידי פעם צלצול טלפון מחבר ישן יעיר אותך שהאנשים שהכרת לא
השתנו, הם פשוט התאימו
את עצמם לסביבה, ואתה - אם רק היית שם לב יותר מוקדם, אולי
היית נשאר מה שהיית.
ואולי היית שמח.