(נקרא גם "וזכר הילת הבוקר - זכרתיך... (השחר)")

גלי הקץ מכים בחזקה אל מול פניי
שברי החיים ומלח הארץ המה,
קולות המים - מי עדנים וזעם
וקץ מאורעות עברי חיינו נולדים מחדש.
קרב לבי אליך מתוך חשכת מים סוערים,
מקיץ משחר חלום נושן עדין.
מטיל לנגד גלים חצופים - נפשי הדואבת,
לראות אותך שוב לבושה שמלה צחורה.

הייתי קול אחד. שמעתי, האזנתי לרחשי לבך.
כל זמן היה נמוג לתוך חשכת חיי.
מלותיי קרבו והלכו לזכר דמעותיי,
וצלם גופי נתמזג בצלם נפשך - תשוקת חיים, לעולמי עולמים.
גנים ואנשי קסם ושוני - כך קיימתי, התקיימתי
כך קיימתי הבטחות שווא, קסמי הבל,
על ימי עונג, מראות של שקר ושחר קסום.

כאיילת השחר שקף דמותך הוא - לפיו נמשחה נפשך,
ונראה היה
אלף מלים אכן לא שיוו להדרת צלמך,
אלפי גווני החושך יישברו
לקולם הדומם של אלפי צלילים,
כך השבבים את לבי פילחו
והותרתי ללא מלים.

ועמי, נשמתי,
כוס גאולה תמה צחה הייתה תהיה כלבבי,
אשר לא ידע אושר מעולם מאשר להיות קרוב לחיקך.
ושוב אדע רק רגש תפל כאדמה היבשה -
משתוקקת היא לרטיבות הגשם -
הוא הפך ליובש דמעותייך,
וקול קורא מימי שחר רחוק...