באמצע טקס יום השואה היה לי פיפי.
יעל היפה מהכתה המקבילה בדיוק שרה את הליכה לקיסריה, ואני פשוט
הייתי חייב להשתין.
זה בטח היה הקולה ששתיתי בהפסקה, או המים מהקולר אחרי שיעור
ספורט.
מה שזה לא יהיה- ממש לא יכלתי להתאפק.
התרוממתי להשתופפות קלה ועברתי, מכווץ ככל שיכלתי, בין כל
התלמידים, משתדל לא למשוך תשומת לב רבה מדי, ורצתי החוצה
במהירות, לא משאיר למורה האחראית זמן לתחקר אותי.
נכנסתי לשרותים ובאנחת הקלה רוקנתי עצמי לאסלה המלוכלכת, שאני
חושב שהמנקות אפילו לא זוכרות איך היא נראית.
כשנגשתי לכיור לשטוף ידיים, נכנס לחדר ילד שלא הכרתי.
נמוך, שיער שחור... נראה קצת מוזר.
הבטנו אחד בשני לרגע, לא הבנתי איך זה שאני לא מכיר אותו-
היינו בי"ס קטן, ואת כולם הכרתי לפחות בפרצוף.
לפתע הוא התחיל לדבר: "טקס משעמם, הא? אני שונא טקסים כאלה,
מזל שלפחות מהטקס הזה משחררים אותי כל שנה".
הייתי קצת המום, ככה לדבר על טקס יום השואה? רק אתמול אמא
הסבירה לי (שוב) שזה היום הכי חשוב לעם שלנו, ושאלמלא השואה לא
הייתה לנו מדינה ולכן כל שישה מיליון הנרצחים, הם בעצם גיבורי
ישראל, ואפילו סבתא הייתה קצת בשואה אבל היא ברחה לפני
שהגרמנים הפכו את השכונה שלה לגטו.
אז ככה לדבר על הטקס הזה?
הבטתי בו קצת לפני שעניתי, ובסוף אמרתי לו- "זה דווקא טקס
חשוב, אבל... למה יש לך פטור ממנו"?
"מה זאת אומרת?" הוא הופתע, "כי אני הנכד של היטלר".

במשך כמה דקות השתרר שקט, הבטתי בו ופתאום ראיתי ניצנים של שפם
על שפתו העליונה.
"הנכד של היטלר", אמרתי בשקט, "כן בטח,
היטלר התאבד ולא הספיק להקים משפחה, כולם יודעים שלא היו לו
ילדים, והאשה שלו התאבדה יחד איתו, אז את הספורים שלך אתה יכול
אולי לספר לילדים מכתה ד', לא לי".
הילד התחיל לצחוק, "אז מה", הוא אמר משועשע, "אתה חושב שאם
כתוב בספרי ההיסטוריה על אשה אחת אז זהו? היטלר לא זיין יותר
בחיים שלו? אז אם אתה באמת רוצה לדעת, סבתא שלי יצאה עם היטלר
כשהיא הייתה סטודנטית, וגילתה שהיא בהריון ממנו אחרי שהם
נפרדו, אבל אז כבר היה לה חבר אחר, שהיה פעיל במפלגה
הסוציאליסטית, ובגלל שהוא הכיר קצת את היטלר הוא ביקש ממנה לא
לספר לו, וגם אם היא לא הייתה בטוחה לגמרי. היטלר עשה לה את
הבחירה קלה אחרי שהוא התחיל עם כל חוקי נירנברג הדפוקים האלה,
שבגללם המרצה שלה הפסיק ללמד וכל התואר נהרס לה".
הבטתי בו המום- "אז אבא שלך הוא הבן של היטלר? איך זה שאפחד לא
יודע מזה?"
"אם היית הנכד של היטלר - היית רוצה שכל מדינת ישראל תדע?"
הנהנתי בהבנה, "אז מה בעצם אתה עושה כאן? כלומר- בבית ספר
בישראל?"
"או, אבא שלי הרגיש כזו אשמה על מה שאבא שלו עשה שהוא החליט
להתגייר, עבר הנה והתחתן עם הבת הראשונה של ניצולי שואה שהוא
פגש והסכימה להתחתן איתו. אבל המורים הדפוקים בבית ספר הזה
חושבים שזה יהיה חוסר כבוד אם אני אשתתף בטקס, אז הם נתנו לי
פטור ממנו... כדי לא לפגוע ברגשות התלמידים".
הבטתי בו, בנכד של היטלר, ולרגע ממש קנאתי בו- סבא שלו היה
האיש הכי מפורסם בהיסטוריה, אין אדם אחד שלא יודע מי הוא או
מכיר את השם שלו, ואם זה היה תלוי באמא שלי, גם לעולם לא
יהיה ילד יהודי שלא יכיר אותו. וסבא שלי היה סתם מוכר בחנות
ספרים, והוא גם מכר ספרים ברוסית שלא יכלתי לקרוא, ואם הייתי
אומר את השם שלו למישהו אין סיכוי שהוא היה מכיר אותו.
חשבתי כמה אמא תהיה גאה אם אני אביא את הנכד של היטלר הביתה.
היא הרי לא הפסיקה לדבר על היטלר כל השבוע, אז היא בטח תשמח
להכיר קרוב משפחה אמיתי שלו ואולי הוא יוכל לענות לה על כל
מיני שאלות שהיא תמיד אומרת שאין לה תשובה עליהן.
"אתה יודע מה", חייכתי אליו, "זה באמת טקס קצת משעמם, רוצה
לצאת לשחק כדורגל?"
"מצוין", הוא התלהב, "נלך למגרש החדש".
לקחנו כדור מהחדר של השרת ורצנו החוצה, אני הייתי נבחרת ישראל
והוא גרמניה.
בהתחלה הוא הוביל עלי בחמישה גולים, אבל צמצמתי את הפער,
ובדיוק כשעמדתי להבקיע את גול השוויון התחילה הצפירה.
שנינו הזדקפנו במקום, ואני שמחתי שאנחנו לא בטקס, כי תמיד יש
מישהו שמתחיל לצחוק ואז אני לא מצליח להתאפק ובסוף מקבל ענש
לכתוב איזה משפט מאה פעם, משהו בסגנון- השואה זה לא צחוק.
בזמן שעמדנו ניסיתי לחשוב על כל מיני דברים עצובים- כמו הסרט
שהראו לנו יום קודם, על איזו משפחה שכולם מתו חוץ מהבן הבכור
שגדל וחזר לאושוויץ עם הנכדים שלו כדי להשוויץ לגרמנים שהוא
בחיים, או על סבתא שלי, שאיבדה את כל החברים שלה, אבל כל מה
שהצלחתי לחשוב עליו היה איך בשניה שתגמר הצפירה אני אבעט
בכדור, לפני שהנכד של היטלר ישים לב, ואשווה את התוצאה.
בסוף הצפירה התחילה להגמר, אבל עוד לפני שהצופר האחרון אחרון
סיים, הנכד של היטלר קפץ ובעט בכדור אל השער השני.
זה נראה לי מאוד לא הוגן, אבל לא רציתי להתחיל לריב איתו, כי
חשבתי שבטח גם ככה זה יום רע בשבילו והכל, אז נתתי לו להמשיך
לנצח אותי, וכשכל הילדים התחילו לצאת לחצר והבנו שהטקס נגמר,
החלטנו ללכת למכולת לקנות ארטיקים.
אני קניתי תותי פרוטי והנכד של היטלר קנה שוקו-בננה.
הבטתי בו בזמן שלקקנו את הארטיקים וחשבתי, שאם להיטלר יש נכד
כ"כ נחמד, אז אולי יכול היה לצאת ממנו משהו טוב, ויכול להיות
שאם החברה הזו שלו הייתה מספרת לו שהיא בהריון הוא היה עוזב את
הפוליטיקה ומגדל את הילד שלו, וכל השואה הזאת בכלל לא הייתה
קורית.
אבל אז גם סבתא שלי לא הייתה עולה לארץ ופוגשת את סבא שלי, כי
בכלל לא הייתה ארץ. ואז לא היה לעם היהודי איפה להיות, ואני
ואמא היינו חסרי בית, או שלא היינו בכלל.
והמחשבה הזו כל-כך הבהילה אותי שחשבתי שאולי אחרי הכל זה קצת
טוב שהיה היטלר...
אבל רק קצת.