"של אופק! זה של אופק!!" ילל הילד בן הארבע.
"בסדר בסדר", נאנחתי, "קח את התמונה, אני לא צריכה אותה
כרגע".
"לאאאאאאא", נזעק העולל- "זה שלי! של אופק!"
"טוב טוב!" כעסתי, "זה של אופק, בסדר?"
צנחתי על הספה והבטתי על הכאוס ששרר סביב:
במבה מרוחה על הרצפה, ציורים על הקירות, טלוויזיה צווחת סרטים
מצוירים בדיבוב מעצבן ובמרכז שני ילדים- אופק בן הארבע, מלקק
את התמונה שלי באושר של מנצחים, ושחר- אחיו בן השנה, מפלץ
במסווה של מלאך.

נאנחתי והרמתי את שחר מן הרצפה, מקווה שאצליח להסיר את השוקולד
מחולצתו לפני שאימם תחזור הביתה ותחטוף שבץ. כבר החלפתי לו 3
חולצות היום.
הרטבתי את קצה המגבת כששמעתי קול נפץ מן הסלון.
רצתי לאיזור האסון כדי לגלות למרבה הזוועה את הטלוויזיה מרוסקת
ואת אופק עומד עם חתיכת קרש ומייבב- "אופק לא אשם, אופק ילד
טוב".

         

כבר 5 חודשים עברו מאז סיימתי תיכון.
בחודשיים הראשונים חגגנו בלי הפסקה- טיסה ליוון, נסיעות
לכינרת, הופעות, מסיבות...
הגיע חודש ספטמבר ולאט לאט נעלמו האנשים שאפשר היה לבלות
איתם.
הם נטשו את חיי ההוללות לטובת הצבא.
בהתחלה עוד נשארו כמה אנשים טובים בירושלים, ועוד יצאנו מדי
פעם להופעות והפכנו את היום והלילה- נרדמים עם קרני שמש
ראשונות ומתעוררים לאור דימדומים שקט, מתכננים את הלילה העומד
בפתח.
אבל אט אט כולם נעלמו, ואני הייתי חייבת למצוא לעצמי עיסוק.
כמה כבר אפשר לעשוק את אמא ואבא?

אז חיפשתי עבודה, ולאחר סיבובים כושלים במרכז העיר, כאשר אני
פוסלת כל הצעת עבודה נורמאלית ("אני לא מוכנה לעבוד בפאבים עם
כל הסוטים שמסתובבים שם, במסעדות  אני לא יכולה לעבוד כי
מגישים שם בשר, FOX ו- GAP לא באים בחשבון... בקיצור- אין לי
עבודה!" הכרזתי בפני הורי המבועתים"), רעות התקשרה אלי:
"נועה, יש לי את העבודה המושלמת בשבילך! זו משפחה מקסימה, 2
ילדים מתוקים, הם צריכים בייביסיטר קבועה- מעין מטפלת לשעות
הבוקר ולפעמים אחה"צ".
איזה יופי, עלצתי, עבודה מעולה- לא יותר מדי מאמץ, המון כסף קל
וישאר לי זמן לצאת בערבים.
ארזתי תיק ודילגתי לעבר המשפחה המקסימה, קיצרת רוח להתחיל את
שארית חיי המושלמים...

         

"אופק! תוציא את שחר ממכונת הכביסה מיד"!
"אבל שחר מלוכלך", יילל הקרפד הקטן, "אופק מנקה אותו".
כשרעות חוזרת מהבסיס אני חונקת אותה בשתי הידיים, חשבתי בזעם,
מגרדת שאריות דיסה מהתיק היפה שנעם הביא לי מהודו.
כבר חודשיים אני כאן והילדים האלה רק הולכים ונהיים יותר
שטניים מיום ליום.
נגשתי לחדר האמבטיה, שולפת את התינוק ממכונת הכביסה ותופסת את
האוזן של אופק, פולטת קללות בשצף ואיחולים לבבים לגורלו של
הילד.
הנחתי את שחר מול התנור שפלט אוויר חם, ואת אופק שלחתי לבהות
ב"הופ".
הערוץ הזה הוא המושיע שלי, בשניה שאופק מתיישב מול המכשיר
המטמטם הזה הוא הופך לזומבי- צמוד למסך הקטן, מזיל ריר וממלמל
שירי עם נושנים- "דפנה ודודידו, דפנה'לה ודודידו..."

הבטתי בדפנה דקל וחשבתי שאם אני הייתי יודעת שזה הגורל שלי,
לנצח בסדרות לילדים מעצבנים, משתוללת עם בובות ענק פדופיליות,
הייתי כבר מזמן בולעת ציאניד.

"אני רוצה לשתות"! יללה הסירנה.
"קח לבד", הפטרתי לעברו, עיני נעוצות בספר ופוזלות מדי פעם
לעבר התינוק, בודקת שהוא לא נפל מהחלון, תוהה אם להציע לו
דחיפה קלה לעזרה.
"אופק לא יודע לקחת לבד"! הטונים הגיעו לרמות מדהימות, מרעידים
כמה זגוגיות בדרך.
קמתי בכבדות, שוב מקללת את כל השושלת המורחבת של המשפחה
ה"מקסימה" הזו, כאשר אופק מדלג מאחורי בעליצות וחוזר אחרי-
"כוס אמך הצולעת, הלוואי שתתישב על קקטוס". יופי, חשבתי
בייאוש, אמא שלו תזרוק אותי מכל המדרגות.
בזמן שהכנתי לו שוקו הוא לקח את התמונה שלי, היפה, שצילמתי
בדוגית כשהיינו שם בפעם האחרונה כולנו, לפני הגיוס של מאיה.

היינו כ"כ מאושרים באותו טיול, טל ואבי- הזוג הנצחי- כבר
שנתיים יחד ומאוהבים עד מעל הראש.
מאיה- מסתובבת ומעכסת בבגד-ים זעיר, מושכת את תשומת ליבם של כל
גברברי הצפון.
ואני... יושבת רוב הזמן מול המים- סופרת גלים, נצרבת מן השמש,
מאוהבת בחיים.

היינו שם שבוע שלם, מתקשים לסיים את הכיף הזה, אוחזים חזק
בילדות, מסרבים להתבגר.
באותו שבוע הכרתי את נעם- הוא הגיע עם הפלוגה שלו שמיד פתחה
מנגל והסריחה את כל החוף.
הוא החל לשאול בין האוהלים אם למישהו יש קצת קופסאות שימורים,
גם הוא שייך למועדון מחרימי הגוויות לאכילה.
הזמנו אותו להצטרף לסעודה שלנו שכללה בעיקר ירקות ולחמניות.
בסוף הערב כבר מצאתי את עצמי מתנשפת, זורקת מעלי את שק השינה
ורצה למים, ונעם מאחורי- מנסה לרוץ וללבוש מכנסיים בבת אחת,
צוחק.
ואז שנינו במים, מחובקים בין רסיסים שקופים, צוחקים על העולם,
והעתיד מתרחק מאיתנו בצעדי ענק.
           

לאחר חצי שעה הבטתי באופק מתרחק עם התמונה היפה שלי, הטלוויזיה
מרוסקת והתינוק צווח.
נפלתי המומה על הספה, מה אני אגיד להורים שלהם לעזאזל?
בזווית העין ראיתי את התנור הגדול ומן המרפסת הציץ המטאטא.
נגבתי את הדמעות והתרוממתי- "אופק, הגיע זמן לישון..."

                         

איזה מלאכים קטנים, התבוננתי בשניים שכובים במיטותיהם, שקטים
כחלזונות.
כמה שאני אוהבת אותם כשהם ישנים.
חזרתי לסלון כדי לסדר קצת את הבלאגן, הנחתי את הצעצועים בארגז,
ניקיתי את הכתמים מהקיר ופתחתי חלונות לאוורר את המטבח מן
הריחות שדבקו בו.
זמזמתי לי בנחת בזמן שכתבתי לאמם פתק המסביר מה קרה לטלוויזיה
ודחפתי את הז'קט שלי לתיק.
בדרך החוצה החלטתי לבדוק שהכל בסדר- נכנסתי בשקט לחדר הילדים,
צועדת על קצות האצבעות.
החדר היה שקט, אפילו המובייל של שחר סיים להסתובב ונראה כאילו
נרדם בעצמו.
אני הבייביסיטר הכי טובה בעולם, חייכתי- גאה בעצמי.
הלכתי להיטיב את השמיכה מעל אופק, הוא נראה שחום מהרגיל, סגרתי
את עיניו אשר שידרו הלם והפתעה.
נראה לי שחסר משהו... אני יודעת!
רצתי למטבח, פותחת וטורקת ארונות, עד שמצאתי את שחיפשתי בשקית
קטנה מעל הכיור.
חזרתי לחדר ופירזתי בעזרת מסננת קטנה אבקת סוכר לבנה, מן הראש
ועד כפות הרגליים.
אח"כ הסתובבתי אל הלול של שחר, בוחנת אותו בקפידה.
"אופס", צחקקתי במבוכה, שולפת שיערות מטאטא מפיו ואוזניו,
"שההורים לא יחשבו שאני נותנת לתינוק שלהם להתלכלך", חשבתי
בעודי מחליקה את שיערותיו הבלונדיניות, שקיבלו גוון אדמדם, מעל
הכתם הכחול שהתפשט במרכז מצחו.

נשארתי עוד דקות אחדות, מביטה בהם, חדורת גאווה על ההצלחה
המסחררת שלי.
לבסוף הסתובבתי ויצאתי מן הבית.

רצתי ערומה על החוף, מדלגת מעל צדפים ואצות, "לילה טוב
חמודים".
פרשתי את שתי ידי והתעופפתי לתוך שקיעה לוהטת, "ליל מנוחה..."