כשפגשתי את הגמד האדתי היה זה אחד הרגעים הגרועים ביותר שהיו
לי בחיים, בלעדיו לא היה קורה כל מה שקרה לי. שפגשתי אותו הוא
כל כך שמח ואמר לי "שנים כבר לא ראיתי מישהו, שנים שלא דיברתי
עם אדם או חיה או משהו, תודה לך אני מוכן להגשים לך משאלה אחת,
רק אחת!". ישר ידעתי מה אני רוצה, כמו שתמיד ידעתי, "נמלה!,
תעשה אותי נמלה בבקשה..."
"נמלה?" הוא שאל " זה מה שאתה רוצה?" הוא גיחך וחייך אליי חיוך
מוזר "בבקשה לך" הוא אמר ועוד לפני שהספיק לסיים את המשפט הנך
את ידיו באוויר ולפתע, הוא גדל, הוא הפך גדול יותר ויותר, ענק!
הוא היה ממש ענק, הוא חייך והלך, "רגע! חכה, זהו? כבר סיימת?
אבל הכל..." עוד לפני שסיימתי ראיתי שהכל הפך לגדול, הכל הפך
ענקי, אני , אני קטן, אני פצפון. הייתי נמלה, חזרתי חזרה באותה
דרך שבאתי, ראיתי הכל ממבט של נמלה, כל פירור כל חתיכת אוכל
משכה אותי. מצאתי עצמי הולך על מדרכה באיזה רחוב ראשי משחק עם
חתיכת סוכר, הרמתי אותה על הגב והתחלתי ללכת, פתאום הופיע צל
ענק מעליי. הבטתי למעלה וראיתי משהו מוזר, רצתי מהר והצלחתי
להינצל במזל, הבטתי לאחור וראיתי סוליה של נעל. "זה  היה קרוב"
שמעתי מישהו מהצד, ראיתי נמלה חומה גדולה, "אתה חדש?" היא שאלה
"כן" עניתי "מהיום". "אתה צריך ללמוד איך להיזהר" היא אמרה,
החלטתי ללכת איתה, היא אמרה שתלמד אותי איך לשרוד בעולם
הנמלים. ביליתי איתה כמה ימים, אוספים פרורים וחיים, חיים ממש
טובים עד שהיא נמחצה ע"י גלגל אופניים. לקחתי את זה ממש קשה,
רצתי בחזרה לגמד האדתי "לא רוצה נמלה, לא רוצה! זה חיים קשים,
תעשה אותי ציפור" אמרתי לו "אני לא מפעל משאלות אתה יודע" הוא
אמר לי, "אני יודע,אבל אי אפשר להיות נמלה, לא רוצה! אני רוצה
ציפור, בז, נשר ,משהו כזה" צעקתי עליו, "כבקשתך" הוא אמר, הוא
הפך אותי לעורב, עורב שחור, "רציתי בז" אמרתי בשקט "תגיד תודה
שבכלל עזרתי לך" הוא אמר ונעלם. הייתי עורב, הדרך היתה הרבה
יותר קצרה, ראיתי מראות שמעולם לא ראיתי, לעוף, אהה לעוף אחד
התענוגות הכי טובים שיש. אכלתי תולעים, אפילו אכלתי גוויות של
חתולים שנדרסו ונשארו מרוחים על הכביש, אפילו נמלים אכלתי,
הייתי רעב.
יום אחד בזמן שישבתי על עמוד חשמל וניסיתי לפתוח בלוט, קבוצה
של ילדים התחילה לזרוק עליי אבנים, הם פגעו לי בכנף וכאב לי
שעפתי, התחיל גשם ולא היה לי היכן להתחבא. ברגע של ייאוש חזרתי
אל הגמד, "עורב זה לא טוב, אני רוצה אנטילופה" אמרתי
"אנטילופה?" הוא גיחך "טוב אבל הפעם זה פעם אחרונה" הוא אמר
בכעס. הוא הרים את הכובע נעלם. הייתי אנטילופה, אלו היו החיים
הכי קשים שהיו לי. כל הזמן להיזהר שלא יצודו אותי, לברוח מחיות
טרף, הכי קשה היה הפנתר, הוא היה תוקפני. ניסתי לפתות אותו עם
בשר של חזיר אבל הוא לא רצה. ברחתי, ברחתי כמו שלא ברחתי
מעולם, אחרי כמה זמן מצאתי את עצמי אצל הגמד, שוב.
"מה הפעם?" הוא שאל "רצית אנטילופה, קיבלת, רצית ציפור, קיבלת,
רצית נמלה, קיבלת, מה עכשיו?!" הוא צעק. "אנטילופה זה קשה"
אמרתי "לא רוצה אנטילופה, אני רוצה משהו אחר, משהו יותר טוב,
משהו שיהיו לי חיים טובים, רגילים בלי בעיות", "אין דבר כזה"
הוא אמר "אפילו לי יש חיים קשים, אבל אין מה לעשות צריך לחיות,
לכל יצור חי קשה, אין ברירה". "אז...אז אני לא רוצה לחיות"
אמרתי "אתה רוצה למות??" הוא שאל בתימהון." לא למות, אני רק לא
רוצה לחיות" עניתי לו "אני לא מבין את הכוונה שלך" הוא אמר לי,
"אני לא רוצה להיות יצור חי, שלא יהיו לי הבעיות האלו!" צעקתי
עליו. הוא הסתכל עליי במבט מוזר חצי חיוך חצי עצב על הפנים
שלו, פנים של בלבול, "טוב, אבל עכשיו זה האחרון, יותר לא תוכל
להתחנן!" הוא אמר בתוקפנות, "בסדר בסדר, רק שנגמור עם זה"
אמרתי.
הוא חייך חיוך זדוני, הרים את ידיו לצדדים, לחש כמה מילים,
הרים את הכובע והחזיר אותו למקומו, נגע לי במצח, הוא הפך אותי
למטבע והכניס אותי לכיס.