[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הסיפור הזה מתחיל ברכבת שהייתה פעם נוסעת מבני-ברק לירושלים.
לעיתים, בימים שהיו לו פנויים מהתעסקויות, היה דוֹבִי לוקח
אוטובוס מביתו שברמת-גן לתחנת הרכבת בצפון תל-אביב ועולה על
הרכבת לחיפה, או שהיה לוקח אוטובוס לתחנת הרכבת בבני-ברק ועולה
על הרכבת לירושלים, כדי לחזור חזרה הביתה עם הרכבת שחוזרת.
דוֹבִי אהב לנסוע בָּרכבת. היה משהו במסעה, במחזוריות תנועתה
על מסילת הברזל שתחת גלגליה, בחדגונות נהימת מנועי הדיזל של
קטרה, ביחידותה בתוך נוף מסלולה, משהו אשר בהחלט התאים למִזגו.
באותו בוקר הוא החליט לנסוע ברכבת לירושלים.
הוא ישב בְּתא בצדו השמאלי של הקרון, עם כיוון הנסיעה. תמיד
העדיף לשבת בצד שמאל עם כיוון הנסיעה, כמו הנהג באם הייתה זאת
מכונית. החלון שלידו היה פתוח למחצה, והוא קרא ספר. הקרון הבא,
האחרון שברכבת, היה קרון המזנון וממנו נבע ריח קל של חביתות
מיטגנות בכל פעם שנפתחה הדלת. בהיות מעט כסף בכיסו היה דובי
מכבד את עצמו בחביתה בפיתה ובקבוק מיץ, אך באותו יום, זאת ידע
עוד לפני שיצא לדרך, יהיה לו כסף עבור דמי הנסיעה בלבד. במושב
מולו בתא ישב איש אשר התיישב שם זמן מה קודם לכן, אחרי שעזבה
הרכבת את תחנת לוד - מזרח. הוא היה מבוגר מדובי, רזה, ממושקף
וקרח כמעט לגמרי, לבוש מעיל אפור ארוך, ולידו מונחת מגבעת, גם
כן אפורה. דובי הפסיק את קריאתו לרגע והביט באיש: האם הזכיר לו
את גדעון הָאוּזְנֶר, התובע במשפט אָדוֹלְף אָייכְמַן? או
שאולי הזכיר לו את אייכמן עצמו? הוא לא ידע להחליט. האיש חייך
אליו חיוך מנומס ודובי החזיר גם הוא חיוך קטן. קוֹנְדוּקְטוֹר
במדים כחולים כהים וכובע מצחייה נכנס לקרון והחל עובר בינות
המושבים ובודק כרטיסים. הרכבת הייתה עכשיו בדרכה לבית-שמש,
תחנתה הבאה. אקרא עד בית-שמש ואחר-כך הרי ירושלים! קבע דובי
לעצמו ושקע חזרה אל תוך ספרו.
משב רוח מהחלון הפתוח הפיח פתאום חיים בעטיפת הספר. העטיפה
החלה רוטטת ומשמיעה זמזום קל, כמו קולו של זבוב על זכוכית
חלון, וכעבור שניות אחדות השתחררו שוליה מכריכת הספר והחלו
מכים באוויר. בדייקנות רבה השחיל דובי את השוליים למקומם
והמשיך בקריאתו, אך לשווא. מייד החלה העטיפה שוב ברטיטתה
הרוגשת, ושוב השתחררו השוליים. כנכנע למין כוח רב ממנו הסיר
דובי את העטיפה והניח אותה על המדף המתקפל שלפניו.
"אולי באמת אפשר לסגור קצת חלון?" פנה האיש האפור אל דובי
שמולו, במבטא גרמני כבד.
דובי הרים עיניו אל עבר האיש. "כן בטח," אמר. הוא שם את סיפרו
על המדף ובשתי ידיים אחז בתופסני החלון, לחץ בידיותיהם והנמיך
את החלון עד כדי סנטימטר או שניים מהתחתית.
"לא צריך לסגור עד סוף," אמר האיש, "תודה רבה בָּחוּרְצִ'יק."
"בבקשה," השיב דובי, וחזר אל ספרו.
"יפה מאוד ספר 'זאב הערבה'," אמר האיש אחרי רגע בהצביעו באצבע
דקה וארוכה על העטיפה שעל המדף. הייתה זו עטיפה יפה מאוד:
ירוקה בהירה ברובה, ועליה צלליות בצבע ירוק כהה של בני-אדם,
נשים וגברים, בתנועה לכיוון ימין; במרכזה, נתונה בין שתי מילות
שם הספר שהיו בצבע לבן, כאילו תפוסה במין מלקחיים, הייתה צללית
אחת בצבע שחור של איש לבוש מעיל ארוך וחבוש מגבעת שפסע בכיוון
ההפוך כשהוא מעיין בספר פתוח, וספר נוסף תקוע תחת בית-שחיו.
"אני קראתי כל ספרים של הֶרְמַן הֶסֶה," הוסיף, "קראתי
בגרמנית, שפה מקורית של סופר, אתה יודע זה, כן?"
דובי ידע. "כן, אני יודע," אמר באורך רוח.
"ובחורים צעירים של היום כמו אתה אוהבים לקרוא הרמן הסה?" ביקש
האיש לדעת.
"אני חושב שכן, אומרים שהוא מאוד פופולרי בקרב....אֶהה....אצל
הדור הצעיר," שינה דובי את המילה מחשש פן האיש שדיבר עברית
רצוצה לא יבין את המילה 'בקרב'.
האיש האפור הנהן. "מיסטיקה. אני חושב אולי דור צעיר אוהב
מיסטיקה, ובגלל זה אוהב הרמן הסה. מה אתה חושב?"
דובי הישיר עיניו אל האיש האפור ואמר: "מה אני חושב? אני חושב
שאנשים מהדור הצעיר, מהדור שלי, מחפשים משהו, מנסים לגלות את
עצמם, את מי שהם, כמו הגיבורים הראשיים בספרים של הרמן הסה.
אנחנו לומדים ממנו שזה בסדר לחפש בכל דבר ובכל מקום. וגם
במיסטיקה, כמו שאתה אומר. אבל אנחנו לומדים שהכי חשוב זה להיות
אמיתי עם עצמך."
האיש חשב לרגע ועמד לומר משהו כשלפתע נהדפה הדלת הקדמית של
קרונם ושני ילדים קטנים, בן ובת בני חמש או שש לכל היותר,
התפרצו פנימה זה אחר זו ורצו בצרחות ובצחקוקים עד קצהו השני של
הקרון. מייד אחריהם נכנסו הוריהם, זוג צעירים מסוגננים
ואופנתיים מאוד. ראשונה הופיעה האם, קטנת קומה וחמודה, בעלת
שיער בלונדיני ארוך, לבושה שמלת מיני קצרצרה ומודרנית עם
שרוולים ארוכים שהתרחבו בקצוותיהם וכיסו כמעט לגמרי את כפות
ידיה העדינות. בעקבותיה בא האב, אדם מרשים אף הוא, גבוה ומוצק,
לבוש מכנסי ג'ינס דוֹנְגָרִיז כחולים משופשפים וחגור חגורת עור
רחבה עם אבזם מתכת ענקי. שרוולי חולצתו הפרחונית היו מופשלים,
כשמתוך השמאלי מציצה קופסת סיגריות 'קֶנְט' לבנה ובתוך הימני
מושחל מסרק קטן. בלורית רמה ומבריקה משמן בְּרִילְיָינְטִין
התנשאה מעל מצחו, ושתי פיאות רחבות בסגנון אֶלְבִיס פְּרֶסְלִי
התפשטו במורד לחייו.
הזוג הצעיר עבר על פני תאם של דובי והאיש האפור ונעצר במרחק מה
מהם ליד תא ריק בצדו המקביל של הקרון. "ילדים!" קרא האב לעבר
ילדיו בקול חזק שנשמע היטב בכל רחבי הקרון. "בואו הנה תכף
ומייד ותפסיקו להרעיש!" אנשים, כולל דובי ואיש שיחו, הפזילו
לעבר המתרחש. הילדים נרגעו מעט וחזרו להוריהם בריצה. "שבו פה
בשקט עם אימא ואני הולך להביא לאכול ולשתות," אמר האב והלך אל
קרון המזנון. האם וילדיה השתחלו אל תוך מושביהם ותכף כשנעלם
האב מאחורי דלת קרון המזנון התחילו הקטנים שוב במשחקיהם
הקולניים.
מנוּע מלהתרכז שוב בספרו, הביט דובי החוצה, מזרחה, אל ארץ
ישראל שחלפה בחלון. הם היו עדיין בשפלה אשר השתרעה בין הרי
יהודה וירושלים לבין הים התיכון והרכבת דהרה בשיא מהירותה,
שמונים עד תשעים קילומטרים בשעה: מנועי הקטר רעמו ונתנו את
הקצב כמו תופי הענק של תזמורת, הגלגלים השמיעו קול שקשוק של
המונים, תנודת הקרונות המחזורית הכניסה רעידה אחידה בכול. ובכך
הצטרפה הרכבת למעשיו של כל אחד ואחד מהנוסעים, ובאותה מידה ממש
הצטרפו כך הנוסעים למעשי הרכבת, וכולם היו כמו מזיגה מופלאה
אחת. הרכבת עברה עכשיו על פני מאגר מים גדול שצורתו צורת
בֵּיצה, אשר שימש את יישובי הסביבה ואת סוגי העופות הנודדים
שמאז ומתמיד מצאו כאן תחנת ביניים מושלמת במסעותיהם. חסידות
לבנות ארוכות מקור עמדו תקועות במים הרדודים סמוך לגדה, שחורות
כצלליות על רקע מי המאגר הבוהקים באור שמש הבוקר שעמדה כנגד
בשמי המזרח. מעבר למאגר המים היו שדות חרושים, שורות שורות
ישרות, אחת כהה אחת בהירה, אחת כהה אחת בהירה, כאילו לא חרשו
שם את האדמה אלא צבעו אותה. מהלאה לשדות נראו שתי קבוצות
בניינים פזורים. היו אלה בתי הקיבוצים חולדה ומשמר-דוד, רחוקים
וקטנים, כקופסאות גפרורים שנפלו למישהו בדרכו לאן-שהוא. ומהלאה
ליישובים הרקיעו הרי יהודה אל תוך שמיים כחולים, ולמרות
שמזווית ראייתו נראו הם סמוכים מאוד ליישובים ידע דובי שבניהם
שכן לו למעשה, נסתר מהעין, עמק איילון. דובי ידע את הנוף הזה
בעל-פה; בימי חייו עלה עם הרכבת לירושלים כבר עשרות פעמים,
ובעבר הייתה פרושה לפניו מפה מפורטת שקיבל מדודו הטייס
בחיל-האוויר והוא היה עוקב עם אצבעו אחר התקדמות הרכבת ולומד
היטב את האזור. הוא השעין ראשו על גב המושב ועצם את עיניו,
נותן לעצמו להתמסר לחוויה המרגיעה של הנסיעה ברכבת.
האב הגוער בקול רם בבנו הקטן הקיץ אותו מחולמנותו: "תשתוק כבר
ותתחיל לאכול! קודם היית נורא רעב לא?" המושב מולו היה ריק.
האיש האפור שישב שם קודם לכן ושוחח עמו עזב את מקומו. דובי
הציץ החוצה והסיק שבעוד כמה דקות תחל הרכבת להאט לקראת תחנתה
בבית-שמש. הוא חישב וחשב לרגע, ואחר קם ממקומו והלך אל תא
השירותים שבקצה הקרון. בנסיעותיו הרבות ברכבות ישראל הוא השתדל
למעט בביקוריו בשירותים משום שאף פעם לא עלה בידו להתמחות די
הצורך בשיטת עשיית הצרכים בתוך התא הדחוס והמתנועע, והריח שם
היה תמיד מאוד לא נעים, אם לומר זאת בעדינות. הוא הטיל את
מימיו דרך הלוע הפעור שבתחתית האסלה השחורה, משאיר אחריו קו
עקמומי רטוב על אבני החצץ וקורות העץ הרוחביות התומכות את פסי
הרכבת שחלפו תחתיו במהירות, ונזכר בפעם האחת והיחידה, זה קרה
דווקא ברכבת מתל-אביב לחיפה מספר שנים לפני כן, שבה העז
להתיישב על אסלת המתכת הקרה - הוא פשוט לא יכול היה להתאפק.
כשהיה בדרך מהשירותים חזרה לתאו הם כבר הגיעו לאזור המחצבות של
בית-שמש. גבעות מכורסמות, ערמות חומר לבנות ואפורות, מנופים,
מסילות ועליהן דליים תלויים ופועלים מאובקים חבושי כובעי מתכת
כחולים נראו דרך חלונות הרכבת, אשר לא תיכנס לאזור תעשייה זה,
כך ידע דובי, אלא תמשיך ישר לרציף הנוסעים. האיש האפור ישב שוב
במושבו ומגבעתו לצדו, וקידם את פניו בחיוך קל. דובי תפס את
מקומו ליד החלון והסתכל החוצה. בקוצר רוח ציפה לגמר העצירה
בתחנת בית-שמש המשעממת ולהתחלת הטיפוס לתוך הרי יהודה, ההולך
ומתפתל ככל שמתקרבים לירושלים, אשר לא הפסיק להדהים אותו
ביופיו כל פעם מחדש.
הרכבת עצרה בתחנה. שני הילדים קמו ורצו בצרחות לכיוון פתח
היציאה. האב קם מייד אחריהם ושאג לעברם, "אתם לא יורדים איתי,
תחזרו שניכם הנה ותחכו פה עם אימא!" הוא השיג אותם ליד הדלת.
"אבל אבא, מה יש אם גם אנחנו נִרד אתך?" התחנן בנו. "אמרתי לא
אז לא!" ענה האב ודחף קלות את שני ילדיו לכיוון התא בו המתינה
האם. "אני תכף חוזר." הוא פנה לפתוח את הדלת ולא הספיק לעשות
יותר מצעד אחד כשנשמעה לאורך הרציף משרוקיתו של עובד התחנה,
המבשרת את יציאתה של הרכבת לדרך. ההפסקה בתחנת בית-שמש הייתה
בדרך כלל קצרה מאוד; נוסעים בודדים ירדו מהרכבת וכמעט אף פעם
לא עלו חדשים. האב הכה בכף ידו בעצבנות על מותנו ושב אל
מושבו.
"אתם רואים מה קרה?" אמר בכעס. "מרב הוויכוחים אתכם לא הספקתי
לרדת."
"אין דבר בועז," אמרה האם בעדינות, "תוכל לקנות סיגריות בתחנה
ליד בר-גִיוֹרָה, זה לא רחוק."
הוא שלף את המסרק משרוולו והחל מסרק את בלוריתו בתנועות מתונות
אחורנית. נראה שההתעסקות הזאת עם שיער ראשו מרגיעה אותו משהו.
"נמאסתם כבר שניכם," אמר לילדיו כשחיוך מר בזוויות פיו, אחר
החזיר את המסרק לשרוולו והתיישב.
הרכבת יצאה שוב לדרך. מסילת הברזל של רכבות המשא רצה ריקה
במקביל, ופתאום, בבת-אחת התפצלה והחלה מתרחקת מהרכבת בכיוון
בית-החרושת למלט שנראה בטָוֶוח, עד שלא נותרה ממנה על המישור
הנרחב אלא רצועה ארוכה ודקה של כסף שהלכה ונעלמה. היא לא
הספיקה להיעלם לגמרי כשממש בעקבותיה הופיעה רצועה חדשה והחלה
עושה את דרכה חזרה לכיוון הרכבת. לרגע קט אמנם נדמה היה שמסילת
רכבות המשא היא השבה, אולם צבעה היה עכשיו שונה במקצת,
חום-ירקרק, וככל שהתקרבה התברר יותר ויותר שזהו בעצם קו מים.
ותוך דקות אחדות הייתה הרכבת מטפסת בתוך וואדי כשמימיו הרדודים
של נחל אכזב, הוא נחל שֹוֹרֵק, זורמים לצידה, בכיוון ההפוך, אל
עבר מאגר המים שלידו עברו מוקדם יותר, ומשם אל הים התיכון ליד
קיבוץ פלמחים. הנוף השתנה מן הקצה אל הקצה, ממישור למעלֶה,
מאדמה לצוק. ופניו של דובי היו דבוקים לחלון.
בתאה של המשפחה הצעירה התחילה פעם נוספת המולה. הבן ישב שם
והלם בכף ידו על המדף המתקפל והיה מזיז לאחותו בכוונה את
מחברתה שבה הייתה עסוקה באותה עת בציור. "תוֹמי די כבר! אימא
תגידי לו!" נשמע קולה של הילדה.
לא האם כי אם האב אמר לתומי, ובקול רם ששוב הדהד בחלל הקרון:
"תומי, אם אתה לא מפסיק תכף ומייד להרעיש ולהפריע לכולם אני
מעיף לך שתי סטירות לחי שאתה תזכור שבוע שלם, אתה מבין?!"
לשמע ההזהרה החמורה והקולנית הסתובב דובי במהירות מהחלון. הוא
נרכן במושבו מעט הצידה, ויכול היה להשקיף אחר הנעשה בתאה של
המשפחה. הילדים ישבו עם פניהם אליו, והוא נזהר שלא לאחוז את
עיניו בעיניהם כדי לא למשוך תשומת לב. בזווית עינו ראה גם את
האיש האפור שמולו; הלה ישב על מקומו ללא תזוזה, כמו ברֹב זמן
הנסיעה, עיניו תלויות באוויר במין מבט מעורפל הכרה. הילדה חזרה
לצייר במחברתה. תומי אחיה ישב רגע קט בשקט, זומם, ואחר, עם
חיוך על פניו, עשה מכף ידו אגרוף והחל מסיע אותו סביב המחברת
של אחותו כשהוא משמיע קולות של מכונית נוסעת. אביו, אשר ישב
בדיוק מולו, עם גבו לדובי המתבונן לא מתבונן, תופף באצבעות
עצבניות על ירכו. והפעם הוא לא המתין לתחינות בתו ולא התריע.
ממקום ישיבתו הניף את ידו ותוך שהוא מתיז מבין שיניו, "אמרתי
לך להפסיק כבר," הנחית שתי סטירות חזקות, אחת על כל אחת מלחייו
של בנו. המכות ממש זעזעו את ראשו הקטן של הילד, אשר היטלטל מצד
לצד כאילו ספג אגרופים, לא סטירות לחי. אישוניו הכחולים שטו
בתוך לובן עיניו עד כי נדמה היה לרגע שאיבד את הכרתו. הוא מצמץ
עיניו בהתייגעות והחל לבכות.
דובי נדהם. הוא לא נדהם מהסטירות עצמן, כי הרי ילדים חוטפים
מידי פעם מנה כזו או אחרת מהוריהם. זה קורה, לטוב או לרע. זה
קרה גם לו. בשנות ילדותו הרים עליו אביו המנוח יד כועסת מספר
פעמים. דווקא הייתה זו עוצמתן של הסטירות אשר החרידה אותו,
ועזות המצח של האב, אדם שלא נרתע מלהפגין התנהגות שפלה שכזו
בציבור, אשר קוממה אותו.
"ואם אתה לא מפסיק לבכות עכשיו כמו תינוק," המשיך האב בהופעתו
הנוראית, "אני מנחית לך על הפרצוף עוד שתיים כאלה מאיפה
שהקודמות באו!"
איפה האימא של הילד בהצגה המבישה הזאת? תהה דובי בקרבו מתוסכל.
את האֵם לא ניתן לו לראות ממקום מושבו. היא ישבה בין האב
והחלון, מוסתרת עלי-ידי מסעד מושבה, חושה. הילד המשיך להתייפח
והסך בידיו על פניו הבוכיות, כאילו כדי להתגונן מפני המתקפה
הבאה, אשר לא אחרה לבוא ביתר שאת. כפי שהבטיח האב, הוא הסתער
על בנו, לא עם שתיים אלא עם סדרה של מכות שתי וערב בכף יד
שטוחה על קדקוד ראשו החשוף, כמו טייח המטייח קיר לבנים. בכיו
של הילד לא פסק, רק נעשה חרישי. ודובי, שמטבעו היה אדם תמים
ומסוגר הנשמר לנפשו, לא יכול עוד להתבונן בגניבה על הנעשה מבלי
לעשות דבר. הוא חש פתאום חובה להגיב.
"הוא לא נורמלי האיש הזה," מלמל לעצמו והתרומם ממושבו. האיש
האפור שהתעורר אף הוא מתרדמתו הביט דרוך אחריו כשהחל פוסע לעבר
תאה של המשפחה. הוא צעד במעבר בכבדות ועל-יד התא נעצר, מחפש את
עיניו של האב. הלה חדל כבר להכות את בנו וישב נזעף כולו, מעביר
את אצבעות ידו בתוך בלוריתו השחורה בתנועה סיבובית. כשכף ידו
עדיין תקועה בתוך שערותיו, הוא הרים פניו אל דובי ונעץ בו מבט
סר.
"אפשר לעזור לך?" שאל בקול תוקפני, ואז הוציא את ידו משיערו.
דובי לא ענה מייד. הוא הביט באב, מחפש בפניו של האיש פשר
למעשיו, בעיניו רימוז לפנימיותו, ומצא פנים מחוטבים ומצוחצחים
אך קשים, עיני מתכת כחולות בורקות אך קרות. ומין הצדדים הבחין
במבטים המופתעים של שאר בני המשפחה, של האם, של הבת, אפילו של
הבן המוכה, הבוכה ומוחה את אפו באצבעות רטובות.
לפני שיתחרט, אזר דובי מהר אומץ ואמר לאב בשקט ובנימוס: "סליחה
אדוני, אני יכול בבקשה לשאול אותך מדוע אתה מרביץ לילד כל כך
חזק? הוא הרי בסך הכל ילד קטן."
האב הוריד ידו, זו הייתה היד המכה, יד גדולה, אימתנית, ללא ספק
חזקה, ודחף אותה במהירות לתוך כיס מכנסיו הרחב, כאילו מחביא
ראָייה מרשיעה מעיניים חטטניות. "מה אכפת לך?" הרעים לעבר
דובי. "מה, אתה מחנך אותי?" רבים מנוסעי הקרון הִטו אוזניהם,
כמה אף הסבו מבט חשאי אל המתרחש.
"לא, בהחלט לא," דובי ענה בעדינות. "פשוט, הילד שלך כזה קטן,
ואני סתם חשבתי שהוא אולי עלול להיפגע ממכות חזקות מידָיי."
"מה זה עניינך, יָא חתיכת אידיוט אחד?" השתלח האב. "תשמע, אל
תתערב לי בעניינים שלי ואל תחנך אותי ותעוף מפה עכשיו לפני
שאני מוריד גם עליך כמה הפוכות. יָאללָה תסתלק מפה!" כעת הוא
הוציא את ידו מכיס מכנסי הדונגריז שלו אוחז באצבעותיו במצית
כסף נוצץ, משך את קופסת הסיגריות משרוולו ושלף ממנה סיגריה,
הסיגריה האחרונה בקופסה, וזרק את הקופסה הריקה על המדף. "נו
עוף מפה כבר!" התרה בדובי שנית, הדליק את הסיגריה בעצבנות וסגר
את המצית בחוזקה. המצית השמיע קול נקישה רם של מתכת במתכת.
דובי הביט באֵם. היא ישבה בפינת המושב מכוּוצת ורפה. מבטיהם
נפגשו לרגע חטוף. הנה אני! אמרו עיניו לעיניה חסרות ההבעה, ואז
פנה משם ושב חזרה למקום מושבו כשזוגות עיניים שונות עוקבות
אחריו בסקרנות מכל רחבי הקרון.
האיש האפור סקר אותו. הוא רצה לומר משהו אך נמלך בדעתו, חייך
לעצמו ושתק. דובי לקח נשימה ארוכה וטרוד במחשבותיו הביט החוצה,
ללא עניין של ממש בנוף ההרים החולף בחלון. הוקל לו במעט על
שעשה מעשה; ובתאה של המשפחה היה עכשיו שקט. אך הוא ידע שהאיש
שישב שם ועישן סיגריה היה איש אלים אשר ימצא לעצמו עוד הרבה
הזדמנויות לשחרר את זעמו על בנו הקטן, או על בתו הקטנה עוד
יותר, או על אשתו השברירית.
הרכבת השמיעה סדרה של צפירות קצרות אשר הטרימו בואה לתחנת
בר-גיורה. דובי התנער מהרהוריו. תחנת הרכבת שליד מושב בר-גיורה
הייתה אחת האהובות עליו ביותר, אם אפשר בכלל לקרוא לה תחנת
רכבת: חלקת אדמה הייתה זו בסך הכל, בגיא אשר בין הר גיורה והר
פיתוּלים, ובה עומדת בקתת עץ ישנה ושני ספסלים בתוכה, ולוח
זמנים מטושטש של רכבות יומיות נעוץ בכותלה, ושלט דהוי בו כתוב
שמה תלוי על עמוד בפתחה, וקיוסק קטן צמוד אליה ובו יושב האיש
הזקן, או אשתו הזקנה, שהם גם האחראים על התחנה, ודרך עפר צרה
מובילה אליה מהכביש הראשי, הוא כביש בר-גיורה - ירושלים. הרכבת
הגיעה למנוחה ונשפה את אוויר בלמיה אשר התגלגל לאורך הרציף
המעופר והרים אתו ענני אבק וחתיכות נייר פסולת. דובי המתין רגע
כדי לתת לאבק לשקוע חזרה, אחר הרים את החלון ורכן החוצה. תחנה
מהסרטים התחנה הזאת, סח לעצמו בפעם המי יודע כמה והתבונן בהנאה
בנוף ההרים שסביבו.
באותו זמן, בצידה השני של הרכבת, ירד אב המשפחה הצעירה אל
הרציף וניגש אל הקיוסק לקנות סיגריות. הוא קנה קופסת
'נוֹבְּלֶס' ירוקה, ובעודו מכה בתחתיתה על כף ידו, כביכול כדי
לנער את הסיגריות הלחוצות בתוכה ולדחוק את הטבק שבהן אל
תחתיתן, העיר לבעל הקיוסק הזקן כי כדאי מאוד שיהיו לו גם
סיגריות 'קנט'. "אבל אני לא מחזיק סיגריות תוצרת חוץ," ענה
הזקן בחביבות. "זה חבל מאוד," אמר האב בחומרה, פתח את הקופסה
ומשך את נייר הכסף החוצה. הוא שלף סיגריה ותוך כדי הדלקתה בחן
את סביבתו. ואז, בנחישות דעת דחף האיש הצעיר את קופסת הסיגריות
לתוך שרוול חולצתו ופנה והלך אל מאחורי הקיוסק, ונעלם בתוך
חורשת עצים כשהוא משאיר אחריו שובל עשן סמיך. "תזהר לא לפספס
את הרכבת, היא תכף זזה," קרא הזקן בעקבותיו, אולם ללא הועיל.
כאשר הכניס דובי את ראשו חזרה פנימה לתוך הקרון אחרי שעזבה
הרכבת את התחנה הקטנה והמנומנמת שבין ההרים, הצטופפו כבר האם
ושני ילדיה ליד חלון תאם, מסתכלים אובדי עצות אחורנית, בכיוון
הרציף המתרחק, אולי יוכלו עוד ברגע האחרון לגלות להיכן נעלם
האב. גם האיש האפור הראה סימנים קלים של חוסר מנוחה: הוא לפת
את מגבעתו והחל ממשש באצבעותיו הארוכות את שוליה, מידי פעם
שולח מבט חפוז לעבר תא המשפחה שמאחוריו.
"אין דבר ילדים," נשמע קולה הרך של האם, "אבא כבר יגיע איכשהו
לירושלים והוא ימצא אותנו. בואו שבו ואל תפחדו, אנחנו נהיה
בסדר." ועם ידיה הלוטפות את עורפיהם ליוותה האם בעדינות את
ילדיה אל מושבם, כמו פֵיָה טובה האוצרת אסופים ברחוב נוכרי.
פניה, כשהסבה חזרה אל התא, לא העידו כלל על פָּאנִיקָה כלשהי -
האישה הקטנה והיפה נראתה רגועה למדי, ובשליטה. השלושה התיישבו,
ולהפתעתו הרבה של דובי נהיה שקט בתאם. דווקא היעדרותו של
אביהם, לא נוכחותו, היא שהפכה את הילדים לצייתנים ונוחים.
הרגיעה בתא המשפחה השפיעה כפי הנראה על כל הנוסעים ושלווה
השתררה בקרון לקראת קטע הדרך האחרון לירושלים. דובי, גם הוא
מכונס בתוך עצמו כשאר יושבי הקרון, ישב על מושבו, ראשו שמוט על
כתפו והוא מסתכל החוצה במצודד, שקוע בהרהורים. רק קול הקטר
נשמע, ונשמע היטב כשהוא עמֵל בנפתוליו במעלה ההרים. ומידי פעם,
בסיבוב חד מאוד, כשהקרון בו ישב בקצהָ האחורי של הרכבת עדיין
נוסע בכיוון אחד, נגלה לעיניו הקטר השחור שבראשה כבר נוסע
בכיוון ההפוך.
לאחר כעשרים דקות של טיפוס מאומץ הגיעה הרכבת למבואות ירושלים
וכעבור זמן קצר הייתה כבר משייטת לאיטה במקביל לדרך הרכבת
במושבה הגרמנית אשר בדרום העיר. דובי הפנה ראשו לצידה השני של
הרכבת והתבונן בבתי העץ הישנים והמרשימים מתחילת המאה (הקודמת)
שעברו בחלונות בזה אחר זה: בנויים היו בסגנון אירופאי, רובם
בעלי שתי קומות, ולהם מרפסות רחבות, וגגות רעפים משופעים,
וגינות נאות סביבם, כה שונים מבתי האבן של ירושלים העברית
החדשה. לפעמים, אם היה מושב פנוי בצידה הזה של הרכבת, היה עובר
אליו ברגעים אחרונים אלה של המסע כדי להתבונן היטב בבתי המושבה
היפים, שהזכירו לו בתים בסרטים ישנים והפיחו בו את התשוקה
לטייל בעולם הגדול. אבל לא היום. היום הוא היה טרוד באירועי
המשפחה הצעירה והצצה קלה בבתים הספיקה לו.
הרכבת החליקה באיטיות אל תוך רציף התחנה ועצרה. האיש האפור קם
מייד, חבש את מגבעתו וללא אומר מיהר לדרכו. דובי המתין. הוא
רצה לראות מה יעשו האם ושני ילדיה. "בואו ילדים," אמרה האם
בקול שקט ומתון ושלושתם ירדו אל הרציף ההומה. היא נעמדה בין
הילדים וביקשה את ידיהם. הם הגישו לה כפות ידיים קטנות והיא
לקחה אותן בידיה, וכך ניווטה אל היציאה. דובי עקב אחריהם ממרחק
בטוח אל מחוץ לתחנה ובמורד רחוב רֶמֶז. הם חצו את הכביש, חלפו
על פני תחנת הדלק שליד צומת דרך בית-לחם והגיעו אל כיכר פלומר,
אליה מתנקזים הרחובות ז'בוטינסקי, קרן-היסוד ודוד-המלך. וכשפנו
בני המשפחה ללא היסוס שמאלה אל רחוב דוד-המלך והמשיכו בהליכתם
לכיוון מרכז העיר, הליכה שמאז ירדו מהרכבת הייתה אמנם איטית אך
יחד עם זאת החלטית, הגיע דובי למסקנה שאין הם תועים, ושהאֵם,
לפחות היא אם לא גם שני ילדיה, יודעת בדיוק לאן מועדות פניהם.
אולם למרות מסקנתו זו, הוא החליט לבדוק את העניין והגביר את
מהירות צעדיו.
תוך רגע קצר השיג את השלושה. הוא עקף אותם מימין, הצד של
הכביש, כדי שאם יבהיל אותם ויגיבו מבלי לחשוב לא ימצאו עצמם חס
וחלילה בין מכוניות נוסעות אלא עדיין בחסותה של המדרכה, ואז
הפנה אליהם את מבטו. הם לא נבהלו כלל משהבחינו בנוכחותו
והמשיכו שלווים ונינוחים בהליכתם, אוחזים ידיים. דובי השווה את
מהירות הליכתו לשלהם, חייך אל שלושתם ואמר, "שלום לכם, זה אני
שניגש אליכם ברכבת, אתם זוכרים?"
"כן," ענו שלושתם ביחד. האם היפה חייכה חיוך ביישני והילדים
הביטו בו שניהם ללא חשש.
אחרי כמה פסיעות אמר בהיסוס, "שמתי לב שאבדתם את אבא
שלכם....אֶהה....סליחה, את בעלך, שם בתחנה של בר-גיורה."
"הוא לא....לא חשוב," גמגמה האם במבוכה והסתכלה קדימה, על
המדרכה שלפניה. הילדים המשיכו לתת בו מבטים מסוקרנים, בעיקר
הבן.
"אתם צריכים עזרה להגיע לאיזה מקום או משהו?" שאל.
"לא תודה, לא צריך," השיבה האם, "אנחנו הולכים פה קרוב ליד
י.מ.ק.א. הנה תכף מגיעים כבר." ואכן, מגדל י.מ.ק.א. בעל הראש
דמוי האַלְיוֹן והפעמון שמתחתיו נראה מולם, ממלא הרבה מכיפת
השמיים של ירושלים; ובצדו השני של הרחוב, מצטייר בימין שמי
התכלת של עיר הבירה, עומד הבניין המלבני המפואר של מלון המלך
דוד ודגלי מדינות העולם מתנופפים ברוח על גגו.
"אני מוכן ללוות אתכם עד שם אם את רוצה," הביע דובי את רצונו.
"אם אתה רוצה, בסדר," נענתה האם הצעירה. "אבל אתה לא חייב,"
הוסיפה בקול ערב. השניים פזלו זה לעבר זו בחיוך.
לאט ובשתיקה המשיכו ללכת, בשורה אופקית שתפסה כמעט את מלוא
רוחב המדרכה: דובי, ולצדו הבן, שלצדו האם, שלצדה הבת, כשהילדים
אוחזים בידיה של האם. לא דובי ולא האם היו דברנים גדולים,
והילדים, שמוקדם יותר ברכבת הרעישו יותר מהקטר, גם כן שקטו,
אולי עייפו. ואם היה דובי לוקח עכשיו את ידו של הבן, אולי
אפילו אם לא, היו העוברים והשבים ברחוב יכולים בקלות, אך
בטעות, לחשוב לעצמם למראה החבורה המהלכת לאיטה, איזו משפחה
נחמדה. עדינותה ונוהר פניה של האישה המקסימה הזו שָׁבו את ליבו
של דובי הצעיר, ובעוד הם הולכים ומתקרבים לבניין י.מ.ק.א. היה
שולח לעבר צדודיתה ככל שיכול מבטים חפוזים שלא הוגמלו, מבחין
בניגוד העצום שבינה לבין האיש הנוקשה והאלים אשר נעלם בתחנת
הרכבת ליד בר-גיורה, מנסה להבין, ללא הצלחה כמובן, את איכות
הקשר בין השניים.
ברחוב וָושִׁינְגְטוֹן ליד י.מ.ק.א. הפנתה האם את הקבוצה
שמאלה. הרחוב בעל צורת הפרסה הוביל אותם סביב גן מטופל ובו
בריכות מים ופרחי נוי ושורות עצי ברוש. הם חצו את הכביש
והתקרבו למערכת של מבנים קטנים שהייתה ממוקמת מאחורי הבניין
הראשי של י.מ.ק.א. בעל  המגדל. המולת רחוב דוד-המלך הסואן
דעכה. לשמאלם נראו האחוריים האפורים של יציעי אצטדיון כדורגל,
אצטדיון י.מ.ק.א. הידוע, שהיה ריק מאדם באותו יום של חול. דובי
נזכר שפעם, בשנות ילדותו, לקח אותו אביו לראות שם משחק כדורגל,
כשאמו ואחותו ממתינות להם בבית דודתו הירושלמית. הוא עוד הספיק
לפקוד את הקבוצות ששיחקו אז, בית"ר ירושלים והפועל באר-שבע,
כשלפתע חש מכה עזה בעורפו, ומייד אחריה ראה כוכבים, ומייד אחר
כך איבד את הכרתו.



דובי פקח עיניו ומצמץ בהן. הוא מצא את עצמו שכוב פרקדן על מיטה
צרה. מול עיניו הצטיירה תקרה גבוהה מאוד ומקומרת בצבע
אפור-לבן. הוא הִטה פניו שמאלה וימינה מחפש את ידיו וגופו ומצא
אותם במקומם. באותו רגע פילח את ראשו כאב חד, אשר התחיל מאחורי
אוזניו והגיע עד מרכז מצחו. הוא השחיל כף יד אל מאחורי עורפו
ומישש את האזור עם קצות אצבעותיו. הייתה שם בליטה קטנה, אך לא
יותר. קיבלתי מכה בראש, נזכר, אבל איפה אני בכלל?
שם לב לכך שעודו לבוש בבגדיו ונעול בנעליו, הוא התיישב על
המיטה והוריד רגליו אל רצפת אבן חשופה ולא מרוצפת. קרני שמש
הכו בעיניו. הוא זז קצת הצידה על המיטה וראה מולו מסגרת חלון
מרובעת. חתול כתום עם פסים לבנים ישב לו מכורבל על אדן החלון
הפתוח והביט בו בחולמנות. הוא הסתכל סביבו: החדר, או יותר נכון
האולם בו נמצא, היה מרווח למדי, נקי, מסודר, וריק מאדם. היו בו
פרט למיטתו עוד שלוש מיטות שעמדו זו ליד זו מאונכות לקיר,
מוצעות. ליד כל מיטה היה שרפרף ועליו מנורת לילה פשוטת מראה
וספר קטן בעל כריכת פלסטיק רכה שחורה. על השרפרף שלצד מיטתו,
שעוּן אל הקיר, מונח היה תרמילו. בפינת האולם היה כיור,
ולפניו, מעל ברז נחושת שיצא מהקיר הלבן, תלויה מראה. ליד הכיור
עמד ארון עץ עם דלת בעלת ידית ברזל בצורה של דג. ועל הקיר
שמנגד תלה שחזור גדל ממדים גם הוא עשוי עץ וצבוע בשלל צבעים של
ישו הנוצרי צלוב אל צלבו, דם ניגר מכפות ידיו ומכפות רגליו
המסומרות ומבטנו הכחושה, ראשו עטוי כתר קוֹצִי מוטה כלפי מטה,
עיניו לא פקוחות ולא עצומות. ללא ספק גולת הכותרת של האולם,
תלה שם ישו בגודל טבעי כמעט, כמו פוחלץ על קיר ביתו של צייד.
דובי התכופף קדימה אל השרפרף ונטל לידו את הספר הקטן. 'התנ"ך
הקדוש', היה כתוב על כריכתו באנגלית, ובאותיות קטנות יותר
בעברית. הוא עלעל בספר וגילה שהיה כתוב אנגלית וכלל בתוכו את
הברית הישנה ואת הברית החדשה גם יחד.    
הוא הניח את הספר על המיטה וקם על רגליו. מייד נתקף בסחרחורת
חזקה. המתין רגע שתיחלש ואז ניגש בצעדים כושלים אל עבר החלון.
החתול הזדקף במקום רבצו וקפץ למטה תוך מתן יללה קצרה ועגולה.
מן החלון נגלתה לעיניו פיסת בקעה סלעית ותכף התברר לו כי הוא
שוהה בקומת קרקע של בניין מסוים. לפי פני השטח אני ללא ספק עוד
באזור ירושלים, ציין לעצמו, ולפי מיקומה הנמוך בשמים של השמש,
השעה היא או מוקדמת בבוקר או מאוחרת אחרי הצהרים; כנראה אחרי
הצהרים, ניחש. לדובי לא היה שעון. הוא מצא שבדרך כלל החזקת
שעון היא דבר מיותר למדיי, אך באותו רגע רצה דווקא מאוד לדעת
מה הייתה השעה, שלא לדבר על איזה יום היה זה. במורד הבקעה
הבחין בחומה, אשר הקיפה כפי הנראה את הבניין. החומה הייתה
רחוקה מכדי שיוכל לאמוד את גובהה אולם היא לא נראתה לו מאיימת
במיוחד. ואני לא רואה גדרות תַּיִל או מגדלי שמירה עם שומרים
ומקלעים וזרקורים, חייך בקרבו חיוך קטן של חוסר בטחון.
מאחוריו נשמע קול דלת נפתחת. הוא הסתובב על מקומו. בפתח עמד
האיש הצנום והקרח בעל המעיל האפור והמגבעת אשר ישב מולו ברכבת
לירושלים. האיש נכנס לאולם וצעד לקראתו. דובי נדרך והרגיש את
הלמות ליבו גוברת. האיש עצר מולו, עיניו שֹוחקות מאחורי משקפיו
העגולים, ואמר בעברית העילגת שלו, "אני רואה אתה כבר על רגליים
בחורצ'יק. איך מרגיש?"
למרות הרושם החביב שעשה האיש, הביט בו דובי בעיניים קמות.
"מסתובב לי קצת הראש אבל אני בסדר," ענה.
"טוב מאוד, אם רוצה תנוח עוד קצת. לא ממהרים," ניסה האיש
להרגיע את רוחו של דובי. "אולי רעב או צמא?"
דובי הניד ראשו לשלילה. "לא לא, תודה רבה, אבל אני רוצה לשאול
אותך, אם אני לא טועה אתה האיש שישב לידי ברכבת לירושלים לא?"
"כן, זה אני."
"ומה השעה?"
האיש הביט בשעונו. "ארבע וחצי אחרי צהרים בערך," ענה.
"ואיזה יום היום?"
"אנחנו אותו יום שנסענו ברכבת, יום רביעי."
"טוב," אמר דובי, "אז אתה יכול לומר לי עכשיו בבקשה מה אתה
עושה פה? ומה אני עושה פה? ומה זה פה? ואיך-"
"כן כן," עשה האיש תנועת עצור בשתי ידיו, "אני מספר הכל מה אתה
רוצה לדעת. בוא איתי."
הם החלו צועדים לעבר הדלת, האיש ואחריו דובי. "אל תשכח תיק
שלך," אמר האיש תוך כדי הליכתם. ראשו עדיין כואב וכבד, חזר
דובי לשרפרף שליד המיטה עליה שכב וחטף את תרמילו, הלך אל הכיור
ושתה מעט מים מהברז ומיהר אחרי האיש האפור שהיה כבר מחוץ
לאולם.
הם יצאו אל אכסדרה רחבת ידיים אשר נפתחה אל חצר פנימית. החצר
המרובעת הייתה מוקפת בניינים בעלי שתיים או שלוש קומות,
ובחזיתו של כל אחד מהם גם כן אכסדרה הפונה אל החצר. הבניינים
היו ישנים, אפשר לומר אפילו עתיקים, ובנויים בסגנון בנייה
ערבי: קירות אבן עבים, עמודים תומכים את התקרות וקשתות מחברות
בניהם, קימורים מעל דלתות וחלונות, ריצופי אבנים לא אחידות
בצורתן. בגג הבניין הגדול ביותר הייתה כיפה, ובראשה, גבוה
גבוה, צלב גדול. ראשי אריות חקוקים בצור, זכר לתקופה קדומה עוד
יותר, הזדקרו מפינות הגג, מביטים בזעם כלפי מטה. במרפסת אחד
הבניינים תלו כבסים על חבלים ארוכים ונעו עם משבי הרוח, כמו
מרמזים שיש במקום הזה גם הווה חי.  
"מנזר המצלבה פה," אמר האיש האפור בדרכם לקצה המסדרון המפולש,
"אתה מכיר?"
"לא," השיב דובי.
"אָה, טוב! אז בוא אני מראה לך משהו."
"אבל שמעתי על המנזר הזה. אז אם כך אנחנו נמצאים בעמק המצלבה
בירושלים, נכון?"
"בדיוק! אתה יודע," אמר האיש בשביעות רצון כלשהי.
במרכזה של החצר, אשר לא הייתה מטופחת למרות הניקיון והסדר שבה,
דובי הבחין, הייתה בריכת נוי עגולה, יבשה ממים. מיני צמחים
קוצניים צהובים ועשבים שוטים עלו והתפשטו מתחתית הבריכה,
כמשולחים של עברה. באותו רגע נכנסה קבוצת אנשים לאזור החצר
ממול בעקבות אדם גבוה, נזיר בן המקום לבוש גלימה חומה וברדס
גדול המחובר אליה מאחור. האנשים הלכו בשקט, חלקם מחזיקים ספרים
בידיהם, חלקם מחזיקים תיקים, חלקם עונדים מצלמות על צוואריהם.
כעבור רגע נבלעה הקבוצה בתוך פתח נסתר בבניין הגדול בעל
הכיפה.
שביל אבנים שנשתחקו ושקעו מרב צעידה בהם הוליך את דובי והאיש
האפור בין שני בניינים אל מחוץ לחצר, ומשם אל רחבה קטנה, אשר
במרכזה, על אדמת טרשים לא מטופלת, עמד גליל דמוי חבית עשוי
אבן. השניים התקרבו אליו. אבן הגליל הייתה בָּלָה וסדוקה בכמה
מקומות ופלח בקצהו העליון חָסַר, כאילו נִגֵס בו מישהו. "תסתכל
בפנים," עודד האיש האפור את דובי.
דובי הסתכל על האיש, ואחר העיף מבט רֵהֶה אל תוך חלל הגליל.
למראית עיין היה הגליל  ריק, לא הכיל דבר בעל חשיבות מיוחדת.
הוא החזיר מבטו אל האיש. "מה אני אמור לראות פה?" שאל.
"תסתכל טוב בפנים למטה," הורה האיש.
בזהירות קרב דובי את ראשו עוד יותר אל הפתח והסתכל שנית אל תוך
הגליל. ואכן, בתחתית הכלי הבחין במשהו: מין גוש מְגוּבָּב
ומסועף בצבע אפור-חום. "מה זה שם למטה?" תהה.
"מה חושב זה בחורצ'יק?" אמר האיש במשחק, כמו מותח את דובי.
"אולי שורשים של עץ, או גֶדֶם או משהו?" הציע דובי, פקפוק
בקולו, "אבל למה-"
"יופי! נכון מאוד!" הכריז האיש האפור וטפח בעדינות על שכמו של
דובי. "זה מה נשאר מעץ. ואתה יודע איזה עץ?"
"לא."
"אומרים פה זה עץ ממנו עשו הצלב של ישו."
"באמת? אתה רציני?" חששו הראשוני של דובי פג והוא התבונן בגוש
בעיון.
"כן, לפני אלפיים שנה," אישר האיש האפור, "זה מה אומרים פה
במנזר. ואנשים מכל עולם, נוצרים, באים לראות, ונותנים קצת כסף,
איך אומרים בעברית? תרומה, כן? והולכים בתוך בית כנסיה ושם
מקבלים מנזיר צלב קטן מעץ בשביל מזכרת. וחושבים הרבה אנשים
שצלב הוא גם מעץ של ישו." האיש הרזה והקרח עם המעיל האפור
והמשקפיים העגולים נראה משועשע למדיי.
"מה אתה אומר?" אמר דובי בהשתוממות. הוא כמעט שכח כבר מהתעלומה
כיצד הגיע אל המקום הזה. "והאנשים פה במנזר, הם שומרים על העץ
כל השנים?" התעניין.
"אני חושב, כן."
"מי הם בכלל האנשים פה? נזירים? קטולים?"
"נזירים של כנסייה יוונית-אוֹרְתוֹדוֹקְס," ענה האיש בניבו
הגרמני מאוד.
"הבנתי," הנהן דובי. הוא רכן קדימה ובחן פעם נוספת את הגוש
שבתחתית הגליל. האיש הציץ בשעונו. "טוב בחורצ'יק, אז נלך
עכשיו," אמר.
הם באו לפתח רחב בתוך חוֹמה ובו דלת ברזל שחורה. איש כהה עור
לבוש גלימה שחורה הפעם ונעלי התעמלות לבנות ישב על כיסא ליד
הפתח. הוא קם מכיסאו, שחרר מנעול כבד ופתח לפניהם את הדלת.
"שלום אדון," אמר והחווה קידה קלה לאיש האפור, והלה השיב לו
בניד ראש. אל דובי לא התייחס, אפילו לא במבט עיין. בזה אחר זה
עברו דובי והאיש האפור בפתח, אשר היה כה נמוך - אולי שקע
בעתיקוּתוֹ לתוך האדמה ואולי בנו וסללו סביבו במשך שנות קיומו
הארוכות - עד כי היה עליהם לכופף ראשיהם בעברם תחת המשקוף,
ואחר עלו מדרגה גדולה אחת ויצאו אל מחוץ למתקן כאילו נפלטו
ממערה תת קרקעית. דרך עפר צרה הובילה אותם משם אל משעול, אשר
הוביל אותם כברת דרך במורד עמק המצלבה ואחר העלה אותם חזרה בצד
האחר. הם צעדו דוממים בעמק השקט, השופע שיחי ופרחי בר שונים
וסלעים ואבנים וריחות שדה ושמש. טיולם הרגלי בחיק הטבע לא ארך
יותר מאשר כמה דקות אך דובי היה מוקסם. וכעת היה כבר בטוח
לחלוטין שהשעה היא שעת אחרי צהרים מאוחרת. לבוקר יש ריח אחר,
אמר לעצמו.
הם הגיעו אל ספסל לצדו של המשעול. האיש האפור הציע שיישבו שם
קצת וידברו, והם התיישבו. הוא פתח כפתור בתחתית מעילו ושילב
רגליו בנחת, הניח את מגבעתו על הספסל לידו, הוציא מכיס מעילו
מקטרת ושקית טבק ירוקה והחל מפטם את המקטרת בריכוז רב. ממקום
ישיבתם יכול עכשיו דובי לראות בבירור את מתחם המנזר והחומה
שמסביבו. המבנה הגדול עם הכיפה אכן נראה המרכזי שבין בנייני
המנזר והצלב שבראש הכיפה הזדקר אל תוך השמיים, בולט מאוד,
כנראה בכוונה. אז אם שָׁם העץ של הצלב של ישו בטח הייתה בעמק
הזה הרבה פעילות לפני אלפיים שנה, על בטוח יותר מאשר היום, הוא
העריך לעצמו. ומעבר למתחם המנזר, רחוק יותר, על ראש גבעה גבוהה
יותר, נשקף חלקו העליון של בניין רב רושם, מרובע וסימטרי מאוד,
בעל גג שטוח, וקורות או עמודים המגיעים עד הגג קבועים לכל אורך
כותליו החיצוניים.
"אז מה בחורצ'יק רוצה לדעת?" אמר האיש האפור והצית את מקטרתו.
דובי התנער, כמו הקיץ מחלום, העיף מבט באיש ואמר: "אולי קודם
תגיד לי אם אתה יודע מה זה הבניין הגדול הזה שם על הגבעה?"
"איפה?" שאל האיש.
"שם," אמר דובי והצביע לעבר הבניין המרובע.
האיש הפנה ראשו. "כן, זה בניין חדש של כנסת שם. קוראים
גבעת-רם," אמר.
"אָהה, נכון," נזכר דובי, "עכשיו אני מזהה."
"היית כבר בכנסת שמה?" התעניין האיש האפור.
"לא."
"כדאי מאוד. בניין מאוד יפה." הוא שאף ממקטרתו ושחרר בהנאה רבה
עשן ריחני מאוד דרך נחירי אפו. "ואתה יודע מה אומרת כנסייה על
כנסת? היא אומרת שאדמה איפה שבנו שם כנסת חדשה שייכת לה,
ומדינת ישראל לקחה בלי רשות."
"באמת?" התפלא דובי.  
"כן, באמת. ככה זה לפעמים בעולם שלנו. אחד לוקח משני. אין מה
לעשות." הוא דחף את מקטרתו לפיו ושאף בשנית. "נו טוב, נעזוב
זה. מה עוד אתה רוצה לשאול?"
דובי התעשת והציץ באיש האפור. "מי אתה, אפשר לדעת?" הוא עדיין
התקשה להחליט אם האיש האפור מזכיר לו את גדעון האוזנר או את
אדולף אייכמן.
"רָייכְמַן," ענה האיש האפור בחיוך. "משה רייכמן."
דובי גיחך בקרבו גיחוך סתום. "ואני דוב," אמר.
"כן, דוב," חזר האיש על שמו הרשמי של דובי, כמו מאשר זאת.
מבולבל משהו, זרק דובי עוד מבט באיש המקטר שלידו. "ואולי אֶה,"
גמגם, "אולי אני יכול לדעת מה קרה לי? מה קרה-"
"אתה קיבלת מכה בְּראש והתעלפת, ואני מביא אותך פה למנזר," אמר
משה רייכמן.
"למה פה למנזר?"
"כי נזיר ראשי במנזר הוא יווני חבר שלי. ואף אחד לא מפריע לנו
פה."
"ומי נתן לי את המכה בראש?"
"איש צעיר מרכבת."
"האיש שהיה עם האישה והילדים?"
"כן."
"איך הוא הגיע לשם? הוא הרי נעלם בתחנה של בר-גיורה, לא?" דובי
היה אובד עצות והחל משחק באצבעותיו בעצבנות הולכת וגוברת. אישה
עם כלב זאב נראו מתקרבים אליהם על השביל. רייכמן המתין שיחלפו
בטרם ענה. בעברם על פני השניים נעצר הכלב לרחרח סביבם.
"בוא רֶקְסִי, בוא אלי!" קראה האישה לכלב. בקולה ניכרה בהלה
כלשהי.  
משהתרחקו האישה והכלב הסתובב רייכמן אל דובי ואמר, "תשמע
בחורצ'יק. דוב, כן?"
"דובי."
"דובי, בסדר. אז תשמע, איש צעיר מרכבת ראה אותך ואישה עם ילדים
הולכים ביחד, והלך אחריכם עד י.מ.ק.א., ואני הלכתי אחרי כולכם.
ואז הוא-"
"מה הלכת?" התפרץ דובי לתוך דבריו, "בשביל מה? מה זה היה
עניינך? ומאיפה אתה בכלל מכיר אותם?"
"תירגע דובי, לא קרה שום אסון, אני מסביר," אמר רייכמן בקול
רך.
"טוב, אז תסביר," אמר דובי.
רייכמן הפך את מקטרתו ובכמה מכות קלות על הספסל רוקן אותה
מהטבק השרוף, שנפל על הקרקע. הוא הכניס את המקטרת לכיסו ופנה
שוב אל דובי בחיוך חביב: "תשמע דובי, אתה עושה בסדר גמור, בחור
טוב מאוד. אתה רואה ברכבת איש גדול נותן מכות לילד קטן ואתה
הולך ואומר לו, זה לא בסדר, ככה לא מתנהגים עם ילדים קטנים.
ואתה גם עושה יפה והולך עם אישה צעירה ועם ילדים. אתה ג'נטלמן.
הלוואי כולם ככה כמוך. אבל מה קרה? אתה מסתבך פה דובי. זה מאוד
חבל אבל אתה נכנס באמצע של דבר חשוב מאוד. אני מצטער אבל לא
יכול להגיד לך מה דבר, באמת מצטער."
דובי הסתכל על רייכמן ושתק. ורייכמן המשיך: "אני באמת יודע מי
איש ואישה וילדים, ואני עקבתי אחרי כולכם. וליד י.מ.ק.א. איש
נתן לך מכה בראש ואבדת הכרה. הוא רצה להרוג אותך האיש הזה, אז
אני באתי ונתתי לו מכות והוא ברח. והכנסתי אותך במונית והבאתי
אותך פה לְמנזר."
"הוא רצה להרוג אותי?"
"כן."
"למה?"
רייכמן קרב אצבע לרקתו וסובב אותה הלוך וחזור. "הוא קצת משוגע
בְּראש," אמר בחיוך. "אתה ראית איך הוא מתנהג עם ילד נכון?"
"ואתה נתת לבריון הזה מכות והוא ברח?"
רייכמן צחק בקול רם. "אתה רואה הוא כזה גְ'לוֹבּ ואני כזה רזה
עם קרחת, ואתה חושב אני לא יכול לתת לו מכות, מה?"
דובי חייך במין התנצלות. "לא יודע," אמר.
"אולי באמת נראה ככה, קצת מצחיק," הודה רייכמן, "אבל אני יודע
לתת מכות אם צריך. תאמין לי דובי, אני יודע לתת מכות."
"מאמין לך, אדון רייכמן," דובי אמר בהכנעה. הוא היה עדיין מוכה
תימהון, אך לאיש הזה, לָמשה רייכמן הזה, הייתה בהחלט השפעה
מרגיעה כלשהי. "אבל תגיד לי, אם אתה מוכן, למה כל כך הרבה
מכות? מכות ברכבת, מכות ברחוב, מכות לילד, מכות לי, מכות לאיש
הזה. מה זה צריך להיות?"
"מה אתה מתפלא כל כך בחורצ'יק?" רייכמן פלט כשנימה של רוגז
בקולו. "בארץ זאת הרי כל הזמן נותנים מכות!"
"מי כל הזמן נותן מכות?"
"כולם נותנים אחד לְשני." יהודים וערבים, ודתיים וסֵקוּלָרִים,
ווּזְווּזִים ופְרֵנְקִים. הרבה מאוד מכות."
"והורים וילדים," הוסיף דובי בעצבות.
"רייכמן הצטחק והנהן, "כן, גם הורים וילדים."
"טוב אבל זה בכל זאת עדיין לא כולם," אמר דובי אחרי שתיקה, "לא
צריך להגזים."
"נכון דובי, לא כולם באמת, אבל הרבה אלימות, כן?"
"כן, זה נכון, השיב דובי בקול נחלש, "יש הרבה אלימות בארץ."
השמש נעלמה במערב ועמק המצלבה החל להחשיך. רייכמן הסתכל
בשעונו, חשב רגע ואמר: "תשמע דובי, אתה בחורצ'יק צעיר ונחמד
מאוד. אני באמת מציע תשכח מכל עניין שקרה. תיסע הביתה ותמשיך
עם חיים שלך, תקרא ספרים טובים של הרמן הסה. ושל הַיינְרִיך
בּוֹל. מכיר היינריך בול?" דובי נענע ראשו בחיוב. "וקְנוּט
הָמְסוּן, מכיר?" דובי הניד ראשו בשלילה. "אז תחפש קנוט המסון
גם כן, סופר מצוין. ותקרא הרבה. ושיהיה לך הרבה בהצלחה."
דובי לא הגיב. רייכמן קם על רגליו ואחריו קם גם הוא. הם עמדו
זה מול זה שותקים. רייכמן שם ידו על כתפו של דובי בחיבה. "בוא
נעלה לכביש," אמר, "ואני שולח אותך לאן אתה רוצה עם מונית."
"אין צורך, תודה," השיב דובי וזז מעט אחורנית. רייכמן משך ידו
בחזרה. "אני כבר אחזור הביתה בכוחות עצמי."
"אז אם אתה ממהר עכשיו, אתה מספיק עוד לתפוס רכבת אחרונה
לתל-אביב," רייכמן יעץ בענייניות. "תמשיך פה עם שביל והוא לוקח
אותך עד כביש, ומשם אוטובוס לתחנת רכבת לא רחוק."    
"בסדר," אמר דובי.
"טוב בחורצ'יק, אז שלום לך," הפטיר רייכמן בחיוך.
"שלום," השיב דובי.
ללא השתהות נוספת שם האיש האפור את מגבעתו על ראשו ופנה והלך
לו חזרה בכיוון מנזר המצלבה. דובי הביט בגבו המתרחק עוד כמה
שניות ואחר פנה הוא לכיוון השני והחל מטפס במעלה השביל אל עבר
הכביש שממעל.
בביתו, מאוחר אותו לילה, רחוץ, שָׁבֵע ורגוע, ישב דובי אל
שולחנו. הוא לגם באיטיות מספל הקפה שהכין לעצמו, נהנה
מחריפותו-מתיקותו של הרוֹבּוּסְטָה החזק ומעלה האדים, התמכרותו
העיקרית בחיים, מהרהר במצבו. ספרי הטלפונים של תל-אביב,
ירושלים וחיפה היו פתוחים לפניו, כולם בערך 'רייכמן'. נמצאו שם
הרבה רייכמנים: כחצי עמוד בחיפה, כמעט עמוד שלם בירושלים, כמעט
שני עמודים בתל-אביב. היו שם אפילו כמה בעלי שם פרטי 'משה'.
'זאב הערבה' היה מונח לידו בפינת השולחן. הוא לקח את הספר ופתח
אותו באיזשהו דף, קרב אותו לאפו והחל נושם את ריח הנייר אל תוך
קרבו. מבטו נאחז בחלל החדר. לאט לאט אל תוך הלילה, הגיע דובי
אל ההכרה כי מין האיש האפור בעל המגבעת אשר קרא לעצמו משה
רייכמן כדאי יהיה לו לשכוח כמה שיותר מהר, אולם את אשר ארע לו
ביום הזה חייב הוא לזכור כל חייו. ובכך מסתיים הסיפור הזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגנך הוא
סלוגני
וסלוגני הוא
סלוגנך.









גולדה מנסה
להסביר את המונח
'סוציאליזם'


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/11/02 23:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמנואל עורי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה