הפיצוץ היה עז ומחריש אוזניים והתרחש קרוב מאד אליו. הבזק אחד.
הוא החל לשמוע צפצופים. הוא עוצם עיניו "אלוהים!! עשה שיהא זה
רק זיקוק" הוא לוחש לעצמו. הוא פוקח את עיניו ומביט סביבו. הוא
רואה את המראות אבל שומע מאום. כמו מישהו לחץ על "השתק". הוא
מבחין בבנו בן העשר לידו, ירוק עד צוואר, קופץ ומנופף בידיו.
קופץ ושואג עם עוד אלפי ירוקים. תנועות הפה הקצובות, מלוות
בתנועות הידיים, אמרו רק דבר אחד: "מ - ל - ח - מ - ה" "מ - ל
- ח - מ - ה".

לקח לו עוד מספר שניות והוא התחיל לשמוע. לשמוע את הרעש העצום,
המתגלגל, של ההמון ואז נזכר מה ומי. יום שלישי. אצטדיון
רמת-גן. משחק גמר הגביע. מלחמת הירוקים נגד הצהובים. הוא כנראה
בצד הירוק. הוא נזכר שדני ביקש ללכת למשחק, אז הוא לקח אותו.
הוא הביט לשמיים המוארים באור זרקורים ורק קו העשן המסתלסל,
הירקרק, העיד על שהיה מספר שניות קודם לכן. הוא נשם לרווחה.
היה זה רק זיקוק ירוק.

הכרוז מכריז "הקהל מתבקש לעמוד לקבלת הנשיא" והוא נזכר בקבלת
פנים אחרת "להקשב שלי כולם עומדים. הקשב!" ומפקד היחידה מצדיע
לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל. הם נכנסים וראש הממשלה לא
ממתין, אלא פותח ישר בדברים: "אתם, הבחורים המצוינים, מיטב
הנוער שלנו, מהווים את חוד החנית, אתם הולכים להוביל את צה"ל
כולו במשימה החשובה ביותר כיום, הגנה על ישובי הצפון ומיגור
הטרור. אני רוצה להודות לכל אחד מכם באופן אישי..." מחשבותיו
מופרעות על ידי "וירושלאאיים" שצועק ההמון שממשיך בקריאות
קצובות לעידוד הקבוצה. אלה בירוק ואלה בצהוב. הוא מחפש את בנו.
הוא לא רואה אותו. הלחץ בחזה גובר. דני!!! דני!!! הוא צועק
בגרון ניחר ולמרות שברור לו מי ינצח במאבק בינו לבין ההמון,
הוא אינו מתייאש. הוא אינו מביט במגרש ובנעשה בו, ממילא הוא לא
מתעניין בספורט. עכשיו יש לו גם סיבה. הוא מסתכל בקהל מנסה
לחפש את דני, אבל כולם ירוקים, נראים אותו דבר ואור הזרקורים
המסנוור לא עוזר בהרבה. הוא מתחיל להזיע. אסור היה לו לבוא
לכאן. אסור. "אסור להרים חפצים מחשש למילכוד. השטח רווי מוקשים
ומילכודים" הוא נזכר בתדריך לפני היציאה, של מפקד הצוות. הוא
מכיר את התדריך בעל פה. תמיד אותו תדריך. שמע אותו כבר עשרות
פעמים. באימונים, במבצעים השונים של היחידה ועכשיו שוב. הוא
מנער את ראשו. דני!!. צריך למצוא את דני. הוא דוחף את ההמון
שחוסם את דרכו. "היי" צועק מישהו, בירוק כמובן, "תסתכל לאן אתה
הולך". הוא ממלמל סליחה רפויה וממשיך להסתכל לכל הכיוונים אולי
ימצא את דני.

אחרי רבע שעה הוא מחליט לחזור למקום בו ראה לאחרונה את דני. זה
הכלל הבסיסי ביחידה. את זה הוא זוכר. עם זה קל לו. תמיד חזור
למקום בו ידעת את מיקומך לאחרונה והתחל שוב. הוא חוזר ודני שם.
הוא מחבק אותו. "דני איפה היית?" הוא שואל וקולו נבלע בהמון
השואג, אבל דני עסוק בנעשה במגרש. לא באבא המוזר שיש לו.
שמתעורר באמצע הלילה בצעקות. שיושב בחורף, בגשם, במרפסת
החשופה, נרטב עד לשד עצמותיו. "יכול להיות שפשוט לא ראיתי
אותו" הוא מאשים את עצמו. הכרוז שהכריז על הפסקת המחצית מפסיק,
רק לרגע, גם את האשמה העצמית שלו. ההמון ממשיך לעודד את
הקבוצה. עכשיו, באין הצגה במגרש עוברים להמון השכן. האויב
הצהוב. מלחמה! הם קרובים לגדר שמפרידה בין שתי קבוצות ההמון.
בין הירוק לצהוב. כבר לא רואים גדר מתכת. רק קו ירוק מול קו
צהוב. כמו אז במפה "הקו הצהוב זה...?" הוא מנסה לזכור "מיקוש?"
או שמא היה זה דווקא הירוק. הרוחות מתלהטות. חפצים עפים
באוויר. לידו נוחת בקבוק מים. הוא מחבק את דני. מגונן עליו.
אסור לו להיפגע. הוא רק בן עשר. אבל דני נאבק בו. עקשן. הוא
מרפה מאחיזתו ודני שוב חופשי. מביט בו במבט זועם. כמו אומר אני
לא צריך את ההגנה שלך. מספר זעום של שוטרים מגיע כדי לחצוץ בין
ההמון לגדר. הוא מרחם עליהם? הוא לא יודע, הרי זה עבודתם. הם
מקבלים על זה כסף. עכשיו השוטרים מהווים אויב משותף לשני
המחנות. ההמון משליך עליהם חפצים. השוטרים לא מוותרים וממשיכים
בניסיונותיהם להדוף את ההמון. הכרוז שוב מסתמן כמושיע. הוא
מודיע על סיום ההפסקה וחידוש המשחק. ההמון עוזב את השוטרים
ומתמקד במגרש. השוטרים נושמים לרווחה וממשיכים לעמוד בין הגדר
להמון. מודים, בלבם, לכרוז על שהציל את חייהם. למי הוא צריך
להודות? הוא שואל עצמו. לאלוהים? לגורל?

הוא מביט במגרש כעת. הרי בסופו של יום הוא במגרש כדורגל צופה
במשחק הגמר. הקהל כעת מקלל את השופט ומזכיר לו את חטאי אימו.
הוא תוהה בינו לבין עצמו אם דני יודע מה פירוש הקללות שצועק
ההמון. שצועק דני עצמו? דני!! הוא צועק חזרה ומכה קלות על כתפו
בנו "לא יפה". אבל דני מתעלם וצועק בקצב עם ההמון "השופט בן
זונה. השופט בן זונה". "השופט בן..." השופט. צריך להשתלט על
בית השופט הוא נזכר בתדריך. כך קראו לבית. הוא לא ידע אם גר בו
שופט או שהיה זה סתם כינוי. הוא לא יודע את התשובה. לא אז ולא
היום. עשרים שנה אחרי והוא נזכר בבית הגבוה בקצה הגבעה. בדודים
השחורים על הגג, מעליהם מתנשאות שתי אנטנות גבוהות. "לבית שני
פתחים, אחד ממערב ואחד מדרום" הוא שומע את מפקד הצוות בתדריך,
חוזר כמנטרה על הפרטים הטכניים. מצביע עם המקל על התצלומים
הפרושים על הקיר בחדר התדריכים. "גולללללל" צועק הכרוז. ההמון
הירוק בטירוף. "הר געש אנושי" הוא נזכר בתיאור ששמע פעם מאיזה
חבר על התחושה ביציע. אנושי? אלה אנושיים? החיות הללו?
הברברים? אחר כך הוא נזכר שהוא ובנו נכללים בהמון. מילא הוא,
הרי הוא לא אנושי כבר עשרים שנה. צל אדם. אבל דני. דני אנושי.
הוא מביט בפניו המשולהבות.

גם מפקד הצוות היה אז משולהב בתדריך. "אנחנו מקיפים את הבית
מארבעה כיוונים על ידי ארבע חוליות" הוא זורק חתוך בקצב מסחרחר
"אריק מדווח בקשר 'סגור'. החוליה שלי מתקדמת לדלת. אני בראש,
אחרי הקשר שלי וחוליית הפריצה. אנחנו מניחים את המטען על הדלת
ומתרחקים. מפעילים את המטען. מחכים לשמוע  ... " פיצוץ נוסף
מרעיד את האוויר הוא מרים את העיניים ורואה אור ירוק. שלש
שורות מעליו מישהו פתח חזיז ירוק. החזיז בוער עכשיו וחבורה של
נערים רוקדת סביבו. עיניהם עצומות למחצה וידיהם מונפות באוויר.
מישהו משליך כסא פלסטיק והחזיז, ביחד עם הכסא הופך למדורה.
שוטרים ממהרים לכבות המדורה. מפזרים אלות על ראשיהם של נערים
בדרך. שוטר אחד נעמד לידו מדבר במכשיר הקשר. הוא מרים את כתפיו
מנסה להיזכר בתחושה של משא המכשיר על גבו. הרצועות חותכות את
בית השחי אבל הוא נושך שפתיים וממשיך. עוד קילומטר לנקודת
היערכות. עוד שעה לשען ה"שין". עוד שעה זה רק יתחיל אבל מתי זה
יסתיים? השופט מוסיף ארבע דקות זמן פציעות. שם מתאים מצאו להם.
פציעות. הוא שולח יד וממשש. מרגיש את הצלקת לאורך הבטן. הקהל
הירוק מנענע עכשיו את הגדר שחוצצת בינו לבין האויב הצהוב
שמתחיל להמטיר בשנית מטר של חפצים עליהם. הוא תר בעיניו אחרי
דני. אסור לו לאבד אותו. לא עכשיו. הוא מזהה אותו בחשיכה ליד
המבנה האחרון לפני בית השופט ומגיש לו את המע"ד (שפורפרת
הדיבור במכשיר הקשר). "דני" הוא לוחש "הפיקוד רוצה אותך". הוא
שומע את דני לוחש למע"ד "רות, קיבלתי זיקוק ירוק אחרי הפריצה,
היישר". דני מחזיר לו את המע"ד ומתרומם להתקדם אל עבר הדלת.
אור הירח החיוור מאיר על חוט דקיק לפני הרגל. השופט שורק לסיום
המשחק. ההמון הירוק שואג כאיש אחד דניייי.  
הפיצוץ היה עז ומחריש אוזניים והתרחש קרוב מאד אליו. הבזק אחד.
הוא החל לשמוע צפצופים. הוא עוצם עיניו "אלוהים!! עשה שיהא זה
רק זיקוק" הוא לוחש לעצמו. הוא פוקח את עיניו ומביט סביבו. הוא
רואה את המראות אבל שומע מאום. כמו מישהו לחץ על "השתק".