אתמול כשישנתי, חלמתי חלום. למעשה, זה לא היה חלום, זה היה
סיוט.
חלמתי שאני קמה יום אחד, ומביטה במראה.
חלמתי שאני רואה שאני אישה שמנה.

חלמתי שאני הולכת לארון הבגדים שלי ופותחת את הדלתות. אני
מחפשת משהו ללבוש, אבל פתאום הבגדים לוחצים, או קטנים, או סתם
לא נראים עליי טוב. אני מוציאה הכל, וזורקת לרצפה, ועם כל בגד
שאני מודדת, אני נעשית יותר עצובה- עד שאני  לובשת סתם משהו
שנדמה לי שהוא בסדר. אני מתבעסת ומתכוננת ללכת החוצה, כשאימא
שלי מעירה לי: "ענבל, החולצה לא יפה עלייך... השמנת".
אני מביטה במראה, ורואה שהיא צודקת, אז אני רצה להחליף וכמעט
בוכה.

אני יוצאת החוצה לבסוף, ופתאום אני רואה את האקס המיתולוגי
שלי. הוא סוקר את גופי לאורכו ולרוחבו (ויש הרבה רוחב), הוא
מחייך ואומר: "השמנת".
אני מחייכת חיוך עקום, ובורחת ממנו כמה שיותר מהר.
משם אני הולכת לחברה שלי, חברה טובה שאותה לא ראיתי זמן רב.
"ענבל!", היא קוראת באושר, ומחבקת אותי חיבוק דוב, ולאחר מכן,
כאילו זה בלתי נמנע: "וואו! השמנת. את צריכה לעשות דיאטה! כמה
את אוכלת?!".
כאילו שכל הווייתי מסתכמת בכך.

אנחנו יוצאות בערב, ואני נדחקת לתוך זוג מכנסיים שפעם אהבתי כל
כך. עכשיו אני שונאת אותם. אני סוקרת את עצמי במראה, ונגעלת
מעצמי- ירכיים מלאות, תחת שהתרחב, קצת בטן בולטת. אפילו החזה
גדל קצת...
אני צופה בטלביזיה, ומתמכרת לבכי ולרחמים עצמיים. שלדים של
נשים מחייכות ניבטים אליי בכל פרסומת, בכל ערוץ, בכל עיתון,
בכל מודעה...
הן רודפות אחריי לכל מקום שבו אני הולכת, בכל מקום שאני נמצאת-
נשים גבוהות- ארוכות רגליים- שופעות שדיים- דקות גזרה- מעוצבות
להפליא, ולכולן, לכולן יש חיוך ענק על הפנים.
וכל אחד אומר לי כמה שהשמנתי, כאילו שאני לא מודעת לעובדה,
שאני נראית פרה מהלכת על שתיים.

אני מתחילה לנסות לאכול פחות, להקטין כמויות, להביט היטב לתוך
כל כפית שאני מכניסה לפה, להגיד "לא" לשוקולד.
אבל אז אני מתפתה. ושונאת את עצמי. כל כך שונאת את עצמי,
ונגעלת מעצמי שאני בוכה וממשיכה לאכול. הרי, כוס אמק, רזה
לעולם לא אהיה, ובין כה וכה אני כל כך שמנה, שעוד קצת לא
ישנה.

אני הולכת לשירותים. חברה שלי פעם סיפרה לי, שכשהיא רצתה להיות
רזה, והיא לא הצליחה לשמור על הפה- היא הכניסה אצבע והקיאה.
תמיד הזדעזעתי. עכשיו זה נראה לי הפתרון המושלם. אני מתכופפת
מעל האסלה, בולעת רוק. טעם הפסטה המדהימה שאכלתי מקודם, עדיין
בפי. אני דוחפת אצבע לפה, בכל פעם עמוק יותר, עד שזה קורה- אני
מקיאה.
אני מקיאה את הנשמה שלי, ובוכה. בוכה על מה שאין לי ומה שלא
יהיה לי, והכל בגלל שאני שמנה. את כל הצרות והבעיות שלי אני
תולה בכך.
אני מסיימת, מנגבת את הפה וצונחת על הרצפה. מתכווצת לכדור שומן
בפינה ובוכה על החיים המסריחים שלי, ולמה אלוהים התעלל בי ועשה
אותי כזאת שמנה עם חילוף חומרים כזה איטי. מה שהפחיד אותי, זה
שאני בכלל לא מזועזעת מעצמי. אני רק קמה, מביטה במראה וממשיכה
לסבול ממה שעיניי רואות.

חלמתי שהחיים מתאכזרים אליי, שאף גבר לא מסתכל עליי, אלא על
כוסיות רזות שהולכות ברחוב.
שאני לא מוצאת עבודה, כי מי ירצה אחת כזאת.
שאנשים שמכירים אותי צוחקים לי על התחת.
אני מביטה בתמונות מהעבר שלי, ולא מבינה איך זה קרה. איך
השמנתי כל כך הרבה בלי לשים לב? ולמה אף אחד לא אמר?
ואז אני מבינה, שזה כדי לנקום בי. כדי שתהיה פחות מתחרה. כדי
שאחרים יחושו עליי עליונות.

אני מתעוררת. אני קמה מהמיטה. אני מחייכת ומביטה במראה.
החיוך נמחק, והעיניים בוהות.
הסיוט הוא אמיתי, רק חלמתי על חיי.
אני עוד נערה שמנה במידה ארבעים ששונאת את עצמה ואת החיים...