כעת זו שעת לילה סבירה. תשע וחצי בלילה, לפי השעון המדויק שלי.
הירח זוהר בחרמש בהיר במרכז השמיים וסביבו נוצצים הכוכבים. אני
מתחבא מאחורי שיח עבות המנוקד בפרחים סגולים. כבר קרוב לשעה
אני יושב כאן כמו כלב ומחכה שזה יקרה- עד שזה קורה. פיאט אונו
חדשה למדי בצבע כחול עמוק עוצרת בחנייה של בית הקרקע הקטן. גבר
בעל זקן צרפתי וכרס מכובדת יוצא מהמכונית ודופק בדלת העץ של
ביתה של קרן. קרן פותחת לו את הדלת בחלוק הכחול שלה. הוא נכנס.
אני מחכה מספר רגעים ואז כשאני מחליט שזה מספיק בטוח, אני זוחל
לעבר אחד החלונות האחוריים. הימני משקיף על הסלון רחב הידיים
והשמאלי על חדר השינה המעוצב. אני מציץ בזהירות, מקווה שהם לא
יבחינו בי ושגם השכנים לא ישגיחו בי. הוא מחבק אותה. אני מכיר
את פניו. בפעמים הספורות שביקרתי בביתה, נתקלתי בתמונותיו. היא
סיפרה לי שזה השותף שלה והקפידה שאבוא רק כשהוא לא היה, למשל-
מחוץ לעיר או במילואים.
הגבר מוריד את המשקפיים שלו ומחבק אותה. הוא מניח נשיקה עייפה
על שפתיה. חמתי בוערת בי. טוב, זה מספיק. חלק אחד בי רוצה
ללכת, אולם השני מסוקרן ביותר ודורש ממני להציץ עוד קצת. אולי
מדובר בנשיקה ידידותית?
הוא ממשיך לנשק אותה ועד מהרה החלוק נושר מגופה ומותיר אותה
עירומה לחלוטין. היא מצחקקת והוא, כלב חרמן שכמותו, מניח עליה
את הטלפיים המזוהמות שלו ומושך אותה לחדר השינה. במהירות אני
רץ לחלון השמאלי להמשיך ולהתבונן במצב ההזוי הזה והבלתי-יאומן.
היא כבר על המיטה, הוא כבר שכוב עליה עירום וכאן כבר לא היה
מקום לספקות. אי אפשר לפרש את הקרב שהולך ביניהם אחרת ממה שזה
באמת.
ידעתי. ידעתי שהיא
בוגדת בי. אבל למה?! מה חסר לה?! הכל
אני נותן לה, אני דואג לה לכל: קונה לה תכשיטים, מפנק אותה
בבגדים, בבתי מלון יקרים, יוצא איתה, מדבר איתה מתי שאני רק
יכול, מתייחס אליה כמו מלכה- בייחוד במיטה. מה יש לחרא הזה
שאין לי?
איך הכלבה הזאת מעיזה בכלל
לבגוד בי, ועוד איתו!?!?
שתלך להזדיין השרמוטה ושתיהנה איתו. לבריאות.
הדבר היחיד שבא לי לעשות עכשיו זה לחזור הביתה, למיטה החמה
שלי, למקלחת הקרה שלי ולג'חנון של אשתי...