הם הלכו ברחוב, ללא שום סיבה מיוחדת "אמרו לי שיש פה משהו
שחייבים לראות" אחד מהם אמר.
"טוב, אבל מהר תכף עוברות השעתיים בחניון ואני אאלץ לשלם
כפול".
הם המשיכו ללכת מסתכלים לכל הצדדים אבל הכל נראה רגיל, בתים,
גינות, מרזבים, חלונות, ראו שיש ילדים בבתים האלו היו כל מיני
משחקים בגינות, אם הם היו הולכים בשעה נורמלית ולא ב 22:00
בלילה, אולי הם היו רואים אותם, אבל הם שניהם כבר לא ראו ילדים
משחקים הרבה זמן. "זה מה שקורה שעובדים כל הזמן" שניהם חשבו,
אף אחד מהם לא ידע שהשני בעצם ישן כל היום וחי על הלוואות
מההורים. "מחשבים זה עסק קשה, צריך להשקיע הרבה כוח וזמן" אמר
הראשון, "כן גם עריכת דין" ענה השני. הם שניהם הרגישו אשמים עם
עצמם על כך שהם משקרים אחד לשני, והאמיתי שהם שניהם די פקפקו
אחד בשני, אבל לאף אחד לא היה האומץ להעלות את הנושא ולהתעמת
עם השני. הם המשיכו ללכת וחיפשו משהו ששניהם לא ידעו מה הוא,
אבל הם עדיין חיפשו אותו. הם המשיכו ללכת ברחוב העגול ההוא,
פתאום הם ראו מצד שמאל שלט קטן, לא גדול, ממש קטן, כזה שלא
רואים בד"כ, שלא שמים לב אליו, אבל מכיוון ששניהם חיפשו משהו
שניהם ראו אותו. שלט קטן לבן שכתוב עליו בשחור: "בית הכנסת
לחוכמה גבוהה".
הם הסתכלו אחד על השני בחצי פליאה חצי לגלוג, "נכנסים?" שאל
הראשון, "זה מה שאנחנו מחפשים?" שאל השני, "אני לא יודע, ראית
משהו יותר מוזר?" שאל הראשון "ובכן אני לא ראיתי, אז... בוא
ניכנס, יש לנו מה להפסיד?" הוא המשיך ואמר. הם עמדו עוד כמה
דקות בחוץ, כמו שני ילדים קטנים שמתביישים ממה שעומד לקרות
להם.
הם פתחו את השער הלבן ונכנסו פנימה, הם ראו מזרקה שבתוכה עומד
פסל ברבור שמוציא מים מהפה, הם התקרבו למזרקה כשלפתע יצא אדם
מדלת בצד ימין וקרא להם "לכאן חברים, לכאן" הם הסתכלו אחד על
השני והתקדמו לעברו. "ישנתם הרבה היום, הא!" שניהם ישר הזדקפו
"לא...פשוט אהה..., הרבה עבודה..."
שניהם ענו במין גמגום ביישני שכזה, "כן תמשיכו להגיד לעצמכם את
זה, ובקרוב גם תאמינו לזה ואז גם ההלוואות מאמא לא יעזרו" האיש
ענה להם "אבל זה בסדר אנחנו כאן ב"בית הכנסת לחוכמה גבוהה"
נעזור לכם, אנחנו פה בשבילכם ואנחנו ועזור לכם, או לפחות
נשתדל".
הם הלכו אחריו בלא ידיעה לתוך הבניין שנראה בזמן בנייה מבחוץ
אבל מבפנים היה נקי ומצוחצח, מפואר, כמו משהו מתקופת "תור
הזהב", ב-22:00 בלילה האנשים שם היו ערים כמו ב-10:00 בבוקר,
אנשים מוזרים עם זקנים ארוכים ולבנים, הם הזכירו לאחד מהם את
ההוא מ"היו היה" הזקן ההוא.
היו שם עשרות אנשים שהלכו הלוך ושוב, הם נראו כולם אותו דבר.
הם המשיכו ללכת אחרי אותו אדם שבמקרה נראה שונה מהאחרים, אבל
הם לא יכלו למצוא בדיוק במה הוא שונה מהשאר. הם נכנסו לחדר
קטן
"שבו שבו" הוא אמר. היו שם מלא תעודות הוקרה כאלו "וזאת בהוקרה
לכבוד בית הכנסת לחוכמה גבוהה על ביצוע עבודה נהדרת". החדר היה
מלא , מלא בתעודות שכאלו. הוא הציע קפה, או תה, או משהו אבל הם
לא רצו כלום, אפילו לא מים, הוא הציב צלחת מלאה באצבעות
שוקולד, כאלו שאתה לא יכול להתאפק וחייב לטעום. הוא התחיל לדבר
ולהסביר "תראו זה ממש פשוט, אנחנו לא דורשים הרבה, רק קצת
השקעה ועבודה וזהו", הוא הוסיף עוד כמה דברים אבל הם שניהם לא
כל כך הקשיבו, הוא שם לב ולכן אמר "תלכו תסתובבו קצת ותחזרו
אליי". הם החליטו להסתובב ואז לחזור הביתה, לא היה להם שום
רצון להישאר יותר משהיו צריכים. הפחיד אותם העניין הזה שכולם
נראים אותו דבר, "תגיד אם נשאר פה יותר מידי נהפוך גם אנחנו
לכאלו?" שאל אחד "אין לי מושג, עזוב אני לא מעוניין בזה בוא
פשוט נלך" ענה השני.
הם הלכו לכיוון היציאה, "תגיד זה לא היה ברבור קודם?" שאל אחד
בזמן שהסתכל על הדולפין במרכז המזרקה שהוציא מים מהפה, "לא
יודע, המקום הזה מפחיד אותי, בוא נצא מפה" ענה השני.
כשהם הגיעו לשער הוא היה נעול, הם ניסו לפתוח אותו אבל זה לא
הלך, פתאום הופיעו מאחוריהם כל ההם וגם ההוא מההתחלה. "כבר
הולכים?" הוא שאל בקול זדוני. עכשיו ראו במה הוא שונה, הוא
היחידי שנראה נורמלי, היחידי ללא כיפה, כאילו יש לו קרניים
שמפריעות לזה. "עזוב אני מסתלק מפה" אמר האחד וקפץ מעבר לשער
"בוא!!" הוא צעק, אבל זה כבר היה מאוחר מידי השני לא הספיק.

אלוהים ישב בכיסא שלו כשלפתע הגיע אליו מלאך עם מכתב,
"זה...זה.. ממנו...מהשטן" הוא אמר בפחד, אלוהים הסתכל על המכתב
הוא פתח אותו וקרא את השורה היחידה שהייתה כתובה על הדף הלבן
"זין לקחתי עוד אחד" היה כתוב שם, ולמטה היה חתום "בית הכנסת
לחוכמה גבוהה".