התעוררתי בבוקר לצלילי שיר ישראלי, שבקעו מן הרדיו, "אם יש לי
שורשים הם .....אם יש בי אהבה היא חשופה, כמעט".
התעוררתי, וצביטה חזקה בלבי. משהו מדאיג אותי. משהו מטריד את
מנוחתי ואיני יודעת מה.  
מתחילה לשאול את עצמי שאלות. להצביע על תחומים בחיי שיכולים
להדאיגני, לגרום לי לחוסר שלווה. המשפחה, המצב הכלכלי, היחסים
הבין - אישיים. עוברת לדברים ברמת המאקרו. המדינה, המצב
הביטחוני, הפיגועים, החברה. מה יכול להיות שהכל כל -כך "על
הפנים".

השעון המעורר מכוון על רדיו, ולאחר הפוגה של כמה דקות שוב שיר.
תשומת לבי מופנית למילות השיר.

אני יודעת, אני יודעת מה מטריד אותי. בשבוע הבאה הכיתה שלי,
מבי"ס יסודי, מתכנסת לפגישת מחזור. יו איזה לחץ, הוא יהיה שם .
העיניים הירוקות והשיער החום לא מפסיקים להופיע לנגד עיני.

איך עשיתי את זה כל השנים ההם, איך הצלחתי להעמיד פנים שאני לא
סובלת אותו ולא מתעניינת בו בכלל.

שוכבת במיטה בעיניים עצומות והתמונות מהשנים ההן צצות כל העת,
כאילו זה קרה אתמול בצהרים, בדרכי חזרה מביה"ס לבית סבתי ז"ל.
מביה"ס לבית סבתא מפרידים שלושה רחובות שעליי לחצות, איך זה
שאני מגיעה אליה תמיד כחצי שעה אחרי שהסתיים השיעור. כל חברי
לכיתה בודאי כבר סיימו את ארוחת הצהרים ואני עדיין בדרכי
מביה"ס אליה.
התיק הכבד על הגב, צלי משתקף על המדרכה כגמל גבה דבשת.
רוב ההולכים והשבים הנם נערים.נערות בני גילי אשר משוטטים להם
ברחובות בחוסר עניין. אך לי יש עניין רב מאוד.
בטני מתהפכת, כל גופי הופך למאות ואלפי פרפרים, אני נמסה כחמאה
השרויה בשמש הקופחת זמן רב מדי.
המדרכות ארוכות כל-כך, הן לא נגמרות וביתו, הרי בסוף הרחוב
ואיך זה שאינני רואה אותו עדיין.
הנה אני כאן עוברת במדרכה שמול מרפסת ביתו, וכן הוא עומד על
המרפסת ומשקיף למטה, ואני עוברת שם רק במקרה והוא בכלל לא
מעניין אותי, אני בכלל לא מתרגשת מזה שהוא שם. זה מה שהוא
חושב, אני על סף עילפון.

והיום אני כאן במיטתי, בעיניים דומעות ולב מדמם נזכרת בהצגה
המרשימה שעשיתי בכל פעם בעוברי תחת ביתו.
ועם כל מילה שאני שוטחת על הדף אני יכולה לחוש את אותו הרטט
שחשתי אז בעוברי, לגמרי במקרה (-; , במדרכה שמול ביתו.