מוקדש לך...
הבחור שאני אוהבת הכי הכי בעולם, אני לא חושבת שאי פעם אני
יאהב מישהו כמו שאני אוהבת אותך...
ולמרות שלא קרה ביננו כלום חוץ מדבר קטן ולא משמעותי, אני
ממשיכה לקוות שאולי יום אחד יהיה משהו.
אני יודעת שאני חיה באשליה אבל זה נותן לי תקווה...
הכרנו מאז שהיינו בני 13 אבל בגיל 15 התחלנו להתקרב...
יום אחד אחרי המסיבה של חברה שלי הוא ליווה אותי הביתה.
לא רצינו ללכת הביתה אז ישבנו מתחת לבית שלי.
"אני לא מבין אותך..." הוא אמר.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"את כל הזמן מחייכת וצוחקת.
והעולם הזה כל כך לא מושלם וכל כך רע שאני לא מבין איך את
יכולה.
או שבנית לעצמך בועה מושלמת או שאת באמת כל כך מאושרת."
"תומר למה כל כך קשה לך לחשוב שאפשר להיות מאושרים בעולם הזה?
למה אתה לא מאושר?"
"אני כן מאושר. אבל אני לא מחייך כל הזמן.
ומאז שהכרתי מישהי אני הבנתי שהחיים לא מושלמים, ובגלל זה קשה
לי להאמין שאפשר להיות מאושרים בחיים האלה."
"למה? מה קרה עם המישהי הזאת?"
"קוראים לה לין...
כשהיא הייתה בת 14 היא התחילה להיכנס לכל מיני דיכאונות.
היה איזה מישהו שהיא אהבה, והם נהיינו חברים אחרי שנה שהיא
אהבה אותו.
הוא היה הסיבה היחידה של אושר.
הוא נתן לה הרגשה טובה, הוא גרם לה לקום כל בוקר...
אחרי חצי שנה שהם היו ביחד הם שכבו והוא זרק אותה.
היא כל כך נפגעה מזה שהיא נסגרה בבית ולא יצאה כל הזמן ורק
בכתה.
אחרי שבוע ככה היא שמעה שהוא הפיץ עליה מלא שמועות.
אבל היא עדיין אהבה אותו...
היא לא מצאה כבר סיבה להישאר בחיים אז היא התאבדה. מאז אני
הבנתי שהחיים לא מושלמים."
כשתומר סיים לספר את זה הוא ראה שנטע בוכה.
"מה קרה?" הוא שאל.
"אתה צודק... החיים באמת לא מושלמים.
ואני באמת בניתי לעצמי בועה ורודה.
האמת... אני בדיכאון ענק כבר במשך שנתיים. ואני מחייכת בשביל
לשכוח את זה... לא שזה עוזר..
כשאני בבית אני בוכה במשך שעות אבל כשאני עם אחרים אני לא
בוכה."
"למה את בדיכאון? קרה לך איזה משהו."
במשך שעתיים סיפרתי לו את הכל.
אנחנו לא קרובים ואף פעם לא סיפרנו אחד לשני את הסודות שלנו,
אבל כבר נחנקתי מזה שלא סיפרתי לאף אחד וסיפרתי לו.
מאז נהיינו ידידים טובים...
בגיל 16 אחרי שעברנו הרבה ריבים, סודות, שיחות נפש וסכסוכים
עדיין היינו ידידים טובים.
לפני חצי שנה נדלקתי על תומר, אבל עכשיו הבנתי שאני אוהבת
אותך, שזה לא סתם הידלקות טיפשית...
יום אחד הוא בא אליי.
ישבנו בסלון ודיברנו.
"נטע את לא מאמינה כמה שהבן אדם דפוק! הוא מתחיל עם כל אחת
ואומר שהוא אוהב את שרית." הוא סיפר לי על ידיד שלו.
"רגע... אבל שרית לא ידידה טובה שלו?" שאלתי.
"כן."
"זה מוכיח לי שצדקתי..." אמרתי.
"צדקת לגבי מה?"
"לפי דעתי... אין כזה דבר ידידים."
"מה זאת אומרת?" הוא שאל בקול מופתע.
"תמיד יש אחד שאוהב את השני או ששניהם אוהבים אחד את השני
ופשוט לא מספרים."
"כן???" הוא שאל.
"כן."
"תני דוגמא."
"שרית ורון, אייל וניצן, קורין ואלירן ושיר ובן."
"יש משהו בין שיר ובן???"
"הוא אוהב אותה כבר שנתיים..." אמרתי.
"טוב שכחת משהו..."
"מה שכחתי?"
"מה איתנו? אנחנו ידידים טובים..."
חייכתי חיוך מוזר.
"זה המבט הזומם שלך... מה קרה נטע? מה גילית??" הוא שאל.
"אמממ... האמת..." הוא הפסיק אותי באמצע.
"יותר נכון, איך גילית?"
"איך גיליתי מה?" שאלתי.
"את אמרת שאין כזה דבר ידידים כי תמיד מישהו רוצה את השני.
ואז כששאלתי עלינו את עשית את המבט הזומם שלך... המבט שאומר
שאת יודעת משהו... אז תגידי לי איך גילית?"
"אני לא מבינה למה אתה מתכוון!!!"
"את אמרת האמת... ואז עצרתי אותך.
מה באת לומר?"
"באתי לומר שגם ביננו זה לא ידידים כי מישהו פה רוצה את
השני."
"נטע מי סיפר לך?"
"מי סיפר לי מה?! תפסיק לדבר ברמזים!"
"מי סיפר לך שאני רוצה אותך?"
"אני באתי לומר שאני רוצה אותך.
לא ידעתי שאתה רוצה אותי..."
היינו מופתעים ולא יכולנו לדבר.
"את באמת רוצה אותי??" הוא שאל.
"כן. כבר חצי שנה שאני מתה שמשהו ייקרה ביננו."
הוא הסתכל עליי בפרצוף התמים שלו.
העיניים החומות שלו הבריקו, תמיד אהבתי את העיניים שלו.
היה בהם משהו תמים ויפה...
"יש לך עיניים יפות." הוא אמר.
"רק עכשיו שמתי לב כמה שהן גדולות ויפות."
"תודה..."
הייתי קצת נבוכה והרכנתי את הראש שלי.
הוא הרים לי את הסנטר עם האצבע שלו ונישק אותי.
אחרי הנשיקה ישבנו מחובקים ודיברנו על מה שזה יכול לעשות
לידידות שלנו.
הידידות שלנו הייתה חשובה לנו, במיוחד לי. הוא היה מעודד אותי
ונותן לי תקווה.
כשהייתי עצובה הוא היחיד שהיה מעלה לי חיוך על הפנים. הוא תמיד
עזר לי...
"כל מה שאני יודע... זה שאני רוצה להיות איתך. נתמודד עם הדבר
הזה כשהוא יבוא, טוב?" הוא שאל.
"טוב." אמרתי ונישקתי אותו.
אני אהבתי אותו כל כך שלא חשבתי שאי פעם אני יפסיק לאהוב
אותו...
וקיוויתי שהוא גם לא יפסיק לאהוב אותו.
כשהיינו ביחד חודשיים הלכתי לתומר.
"נטע... אמרתי לך פעם כמה אני אוהב אותך?" הוא שאל.
" לא אמרת לי."
"אני אוהב אותך.... השמיים הם לא הגבול בשביל האהבה שלי."
"גם אני אוהבת אותך ככה...
אין גבול לאהבה שלי."
אמרתי לו וחיבקתי אותו.
תומר היה הראשון שאהבתי והראשון ששכבתי איתו.
מבחינתי מהרגע שנהיינו זוג הוא היה ראשון שלי בהכל.
כי רציתי שזה יהיה ממש מיוחד בשבילי...
אז חשבתי שהוא הנשיקה הראשונה שלי והחבר הראשון שלי, למרות שזה
לא נכון...
ובאמת הכל היה מיוחד איתו...
והוא גרם לי להרגיש כל כך מיוחדת, הוא נתן לי הרגשה של מלכה!
אבל כשהיינו בני 18 התחילו לסכסך ביננו הרבה. וזה הרס ביננו
הרבה.
היינו רבים מלא והייתי בטוחה שניפרד.
ופחדתי שאם ניפרד לא נישאר ידידים טובים כמו פעם...
יום אחד כשנפגשתי איתו ישבנו באיזה גן.
היה כבר חורף אז...
"בזמן האחרון אנחנו רבים הרבה בגלל שטויות." הוא אמר.
"אני יודעת... אתה מנסה לרמוז משהו?" שאלתי.
"לא רק אמרתי את זה..."
שתקנו ולא דיברנו.
"את יודעת מה? אני באמת מנסה לרמוז משהו...
אני חושב שלמען הידידות שלנו עדיף שניפרד ונחזור להיות
ידידים."
הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לומר.
"תחזור על זה שוב..." אמרתי.
"אני חושב שכדאי שניפרד...."
כשהוא סיים לומר את זה התחיל לרדת גשם.
"בואי אני יחזיר אותך הבייתה, אני לא רוצה שתרטבי ותהיי חולה."
הוא אמר.
"לא תודה. אני אחזור לבד..."
"נטע אל תכעסי עלי! את יודעת שזה עדיף בשבילנו להיפרד... עדיף
שניפרד ככה מאשר בריבים ובסוף נשנא אחד את השני!"
"כן אני יודעת שאתה צודק... ואני לא כועסת."
נעמדנו אחד מול השני ולא ידענו איך להיפרד...
נישקתי אותו נשיקה ארוכה ואז התחבקנו.
"לזכר הימים..." אמרתי וכבר יכולתי להרגיש את הדמעות בעיניים
שלי.
הלכנו לכיוונים שונים והיינו עם הגב אחד לשני.
תומר חשב לעצמו: ' אם היא תסתובב עכשיו אני יחזור אליה, אני לא
רוצה להיפרד ממנה אני אוהב אותה יותר מדי...'
הוא הסתובב לכיוון נטע והיא לא הסתובבה.
'כנראה שזה לא נועד להיות...' הוא חשב לעצמו.
נטע חשבה לעצמה את אותו הדבר והיא הסתובבה כמה שניות אחרי
תומר, אבל הוא כבר היה עם הגב אליה.
היא בכתה ולא ידעה איך היא תוכל להיות בלעדיו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.