[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לאיש שלי קוראים צחי. אני אוהבת לקרוא לו "הכחול שלי", אבל לא
בגלל הראש שלו אלא משום שהוא אוהב להתלבש בכחול. יתכן שזה בגלל
שהכחול מבליט את העיניים השחורות שלו - ממש פחם. תמיד נפלתי
שדודה לפני עיניים שחורות. תקראו לי רדודה או מוכת סטיגמות,
אבל עיניים שחורות תמיד נראו לי עמוקות יותר וחכמות יותר
מעיניים כחולות (סודות) או ירוקות (שובבות) או אפילו חומות
(רצינות משעממת).
כל בוקר הוא בא, האיש שלי, ממש מוקדם, מלטף אותי ושולח כף יד
מגששת מטה. למגעו אני מייד נמסה ללא שליטה ונפתחת. הוא בא אל
תוכי נוגע במקומות שמדליקים בי ניצוץ ועוד ניצוץ ואז אש לוהטת
ואני משיבה לו בהיענות מוחלטת ומתחממת ונוהמת ומגרגרת. קולות
הבוקר שלי תמיד גורמים לצחי לחייך בסיפוק ואז הוא אומר לי
"בוקר טוב יפהפייה" בקול הנמוך והשליו שלו. מאין השלווה הזו
שלו אני לא מבינה, אבל כשהוא בתוכי אני מתמכרת למתיקות הזו של
הדממה שלפני הרעש. לפני שכל השאר מגיעים בצווחותיהם וריחות
הקיץ שלהם. כל בוקר אני מתפללת שהאיש שלי עם העיניים השחורות
יהיה בתוכי עוד ועוד - כל היום אם צריך. הוא מוציא ממני את
המיטב שבי. את הגרגור העמוק הזה שבא מהבטן. מלב המנוע.
זה לא שאנחנו מחויבים זה לזו. צחי מאמין בחופש ועם הזמן יותר
ויותר קשה לי עם זה. האמת היא שמדי פעם בא בי איש זה או אחר
אולם זה אף פעם לא כמו צחי. זה לא כמו המגע שלו, השלווה שלו,
האופן שבו הוא מכיר כל חלקיק בי ויודע בדיוק לתת לי את מה שאני
צריכה. זה לא כמו האופן שצחי קורא אותי ומייד יודע כשמשהו לא
בסדר. זה לא כמו התחושה שהוא בי, מנתב אותי, לוקח אותי למקומות
שאפילו שהייתי בהם שוב ושוב בעבר, איתו הם תמיד מיוחדים כל כך,
יפים ומרגשים ובעלי מתיקות מיוחדת.
היום בבוקר צחי בא כרגיל בחמש בבוקר והעיר אותי בנגיעה רכה.
כמו בכל יום הוא לקח אותי קודם כל לחנייה הגדולה שם כל חבריי
וחברותיי ממתינים לגזר-הדין היומי שבדרך-כלל לא משתנה מאד מיום
ליום.
חברה עייפה הביטה בי בעיניים לאות ואמרה לי בלחש "קו 28, כמו
כל יום. אני רוצה פעם תל-אביב, חיפה, אילת. כל יום אותו דבר"
ואז השתתקה ופלטה אנחה קלה. חייכתי אליה וניסיתי להסביר לה
שהיא שונה, היא נולדה לנסיעות פנימיות ולכן גם מבנה גופה קטן
וקל יותר. "קל לך לדבר" אמרה בקול סדוק מעט. "את כל-כך יפה,
זוהרת ממש. בנויה יפה כל כך, מעוגלת במקומות הנכונים, גבוהה.
ואני? קטנה ונמוכה ומכוערת. מי ייקח אותי לאילת, מי?!". לא
ידעתי מה עוד לומר לה. חייכתי ושתקתי. אני כבר ראיתי את כל
הארץ עם צחי שלי. איתו ראיתי את מטולה בצפון, חיפה היפה
והזוהרת, תל-אביב העמוסה והרעשנית, אפילו את אילת החמה
והדרומית. הוא כנראה באמת אוהב אותי, צחי שלי, גם אם הוא לא
ממש מודה בכך.
צחי חזר אליי ומסר לי את פסק-הדין להיום. קו 947 לחיפה שעובר
דרך נתניה. האמת? לא אוהבת את הקו הזה. הוא משתרך לו באיטיות
בין הפקקים של היציאה מירושלים, בין המחסומים של הכניסה
לנתניה. יש לו גם עצירה מעצבנת בנמל התעופה בן-גוריון שבה כל
הנוסעים חייבים לרדת ממני ולהוכיח לאנשים עם הרובים והמדים
השחורים שהתיקים שבבטני הם באמת שלהם. זה מעכב את הנסיעה ברבע
שעה בערך כל פעם וגם ככה זו לא הנסיעה הכי קצרה בעולם. ולחשוב
שצריך לחזור את כל זה שוב בדרך חזרה. נסיעה ארוכה ומשעממת.
ושלא תבינו לא נכון, אני בהחלט מבינה שכל הבדיקות האלו החוזרות
ונשנות חשובות. כבר כמה מחבריי הטובים מתו כך פתאום באמצע
הדרך. יצא לי לראות את חלקם אחרי המוות ולפני שנלקחו לבית
הקברות שלנו. מפוייחים, שבורים, כל השלד מכופף ומעלה עשן. לא
מצליחה להבין את זה עם כל האינטליגנציה שלי. למה אנשים כל-כך
רוצים להרוג אותנו? מילא שמקשקשים עלינו ומדביקים עלינו
מסטיקים משומשים, אבל למה להרוג, למה?
הם מתחילים להיכנס בי כאילו אני שלהם. חיילים ירוקים, חרדים
שחורים, ילדים מנוזלים, צעירים צבעוניים ורעשניים עם ברק
בעיניים שלא ראיתי אצל מבוגרים יותר. מתיישבים וסומכים עליי
ועל צחי שנביא אותם לאן שהם צריכים. שמים אזניות או קוראים
עיתון או נרדמים והאחריות עליהם היא רק שלי. מצד אחד אני אוהבת
אותם, את כולם. הם יפים ושונים ותלותיים כל-כך. מצד שני אני
בזה להם. כל-כך שמחים לרגע או שניים שמישהו אחר עושה בשבילם את
העבודה הקשה והם יכולים לישון ולנוח ולהתנתק. אני חושבת
שבני-האדם תלויים בעבדות גם אם הם לא מודים בזה. הם אוהבים
שעושים בשבילם את העבודה השחורה. אבל אני אוהבת את צחי בכחול.
כחול.
לטרון.
אמה'לה.
איזה רעש.
וחום ושקט פתאום.
כואב.
איפה צחי?
אדום.
כואב לי במנוע ובשלד ובכל הגוף.
מה נשפך ממני?
למה העיניים של צחי פקוחות כך והוא לא זז?
שחור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חררר... פשש...








-דיאלוג עם
ההורים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/11/02 23:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חיים וינטראוב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה