ג'ינג'י נוהג לעמוד מול חלונו הצופה אל בית הקפה השכונתי. הוא
רואה שם את הבחורות הצעירות יושבות, מפטפטות, צוחקות בקול רם,
מלאות חיים. הוא רואה אותן, עם הסיגריות הזקורות בין ידיהן,
מתמקד בשאיפות שלהן. בדמיונו הוא ווינסטון לייטס הכלואה בין
שתי שפתות אישה דובדבניות, נשאף פנימה דרך הוושט ומרחף בחלל
ריאותיה. בד בבד הוא חש את בית החזה המלטף מבפנים, עובר הרבה
יותר מקו המחשוף שלה, מתערבל בהבל פיה ויוצא אט אט לחופשי
באנחת רווחה.
לפעמים הוא מנסה לקרוא שפתיים, לקרוא מחשבות. הוא מביט בעיניים
כמהות, אולי אחת מהן תסב ראשה מעלה ותראה אותו. הוא ישלח לה
מבט מזמין, והיא תישבה בקסמיו ותעלה אליו לבילוי חפוז.

ג'ינג'י הוא כבר לא, אבל אכזרים הם שמות החיבה. נדבקים בגיל
צעיר ולא עוזבים גם אם סר חינם. כשהוא נאלץ להסביר למכרים מה
פשר השם הזה  הוא מגרד בקווצת השער הדליל האפור שנותר לו ומגחך
במבוכה: "אם לרמטכ"ל קוראים בוגי, אז לי אפשר לקרוא ג'ינג'י".
כהוכחה הוא שומר את תמונת הנישואין המוגדלת עם דליה על שידת
חדר השינה - זכר לבלורית אדמונית שלא תשוב עוד.
גם דליה כבר לא תשוב אליו. חמש שנים לאחר שעזבה את חיי הזעף
היא חולקת דירה עם איזה אלטשולר אדיב בהוד השרון.
שגית אומרת שאמא שלה פורחת. "שיהיה לה טוב", עונה ג'ינג'י במבט
הכי מבין שהוא יכול להמציא.
ג'ינג'י מתנחם בשגית, אמנם אחרי התקרית גם היא סירבה לדבר אתו
זמן מה, אבל אבא יש רק אחד, גם אם הוא "סוטה" כדבריה.
ובסך הכל מה עולל?

הוא לא כל כך זוכר את כל הפרטים : "בכל-זאת, חמש שנים", הוא
מתרץ לעצמו. הוא גם זוכר שהיה למ"ד בשם שלה. לימור,ליהי, ליאת
-  משהו כזה. היא הייתה אדומת שיער ופניה מלאו נמשים קורנים,
דורשים חקר מעמיק של כל נמש ונמש. הוא דווקא לא חקר נמשים, אלא
בחר באופצייה הבוטה והמהירה באמבט, כששגית יושבת שני מטרים
משם, בסלון.
האדמונית הוקסמה מהעובדה שאבי חברתה הטובה מכונה ג'ינג'י, מעין
שותפות גורל שכזו. השיחה התנהלה על מי מנוחות. ג'ינג'י ניסה
להקסים את הלמ"דית בסיפורי מורשת קרב מימי מלחמת ששת הימים.
"אז הייתי סרן צעיר, אבל לבד ניהלתי את הקרב על רפידים. את
יודעת איפה זה? זה בסיני". שגית ניסתה להסות את אביה הנלהב מדי
פעם בתואנות שונות : זה "לא מעניין" או "כמה פעמים אפשר לשמוע
על הסיפורים האלה", אך הוא המשיך  בעלילות הכיבוש שלו, מייחל
לכיבוש נוסף.
הלמ"דנית הייתה מוקסמת מהסיפורים, ראתה בו מאצ'ו בוגר ומנוסה,
גבר מימי טרום הרגישות. מוצק, נלהב, מאהב.
הם חלקו סיגריה. המאצ'ו היה ג'נטלמן דווקא כשהצית את להטה
באדיבות בריטית, הוא עקב אחרי השובל העשן שליווה את נשיפותיה.
שגית שונאת סיגריות. גם דליה.

באותו ערב מר ונמהר הקדימה דליה את שובה הביתה. אולי היא לא
חשה בטוב, היא לא כל-כך בטוחה. "אלטשולר", היא תאמר, "השכיח
ממני את הפרטים הטראומטים".
שגית בירכה אותה לשלום. "אבא בשירותים", ענתה לשאלת אמה, "וגם
לינוי, חברה שלי, פה, היא יצאה החוצה לדבר בפלאפון כי אין לה
קליטה".
דליה דווקא קלטה טוב מאוד את אשר התרחש.
פתיחה מהירה של דלת חדר האמבטיה סתמה את הגולל על עשרים ושש
שנות נישואין.
עיניה צדו את הרגע. עשן סיגריות חריף ממלא את החדר הקטן. שאון
מים זורמים ללא תכלית, אות לפעולת הסוואה כושלת. שאריות זרע
מעטות נוטפות בגסות מהקרמיקה, ילדה מנומשת בת עשרים ואחת לובשת
בחופזה תחתוני זימה, ואיש מקריח בן חמישים ושלוש מכפתר מכנסי
בד.
אלטשולר ניחם אותה בימי הדמע. עיניים טובות יש לאלטשולר. אפשר
לומר עליו אולי שטוב הוא מדי, שכיר במשרד עורכי דין מזה שלושים
שנה, חף משאיפות, איש אמת, מנוצל סדרתי. עיניים טובות יש לו
וזה כל שביקשה אחר ההלם. היא ידעה כי הג'ינג'י לא נאמן, אך
בחרה שנים להיאחז בחלום כדרך היען.

חמש שנים שהוא לבד. החינניות האדמונית סרה מאז. פניו נראים עתה
שזופים יתר על המידה, סמוקים מבושה ומלהט אבוד.
קשה להזדקן לבד בתל-אביב, השכנים באים והולכים. הוא שומע את
הדהודי הצחקוקים שלהם, שניים ושלושה וארבעה שותפים, סטודנטים
עולזים שבאים לשנתיים, לומדים להיות עשירים וקונים דופלקס
בשרון, ליד אלטשולר. הם כמו רכבות שבאות והולכות ורק הוא תקוע
בתחנה לא לו.
נשים, כל כך הרבה נשים, ישובות ושותות קפה, מעשנות, מתגרות
בו.
הוא עומד, צופה בחלון חדרו, מביט אל בית הקפה ממול. רואה את
פני התאווה של בחורות זרות. פלג גופו העליון גלוי בחלון, ידיו
אוחזות במפשעה, משחקות בחלומות. הוא רואה נערות מנוקטנות,
חרוכות שואפות ונושפות, וזוקרות סיגריות . שורפות את נשמתו.
הוא משרבב לשון ומתפרק באמבט.
מכור.