ישבתי ועסקתי בעניינים שגרתיים שלפתע אחז בי להט לכתוב סיפור
ערפדים, ולכן מיד ניגשתי למשימת הכתיבה.
ובכן, מכיוון שכל סיפור ערפדים טוב נפתח במונולוג של מספר
מסוים (כל מספר! הוא יכול להיות גם יודע כל וגם גיבור!)
שבמהלכו נשפך קצת מידע ורקע על הגיבור, על החברה ועל ערפדים,
מן הסתם, יפתח גם סיפורנו במונולוג שכזה.
אז בסיפור הערפדים שלפנינו ניתן לזהות בבירור סממנים של הערפד
הקלאסי. פוחד משום, נרתע מצלבים, מת מיתדות בלב ונשרף מאור
השמש. אבל סיפור הערפדים הזה מחדש לנו דבר מה ומוסיף על כל
אותם מגרעות קלאסיות את הפחד מעכברים (הם נורא מלוכלכים!).
ומהי סיבת הפחד מהעכברים, מלבד היותם מלוכלכים? הרי כל אותם
גיבורים קלאסיים של סיפורי ערפדים, אותם ערפדים טובי לב, כמו
בראד פיט "בראיון עם ערפד", אנג'ל מ"באפי ציידת הערפדים"
ובלייד מ... "בלייד" ניזונו מעכברים! עקב מצפונם והמחסור הרב
ברשעות, כל השלושה הנ"ל ניזונו מעכברים בתקופת
הפוסט-התערפדות.
ובכך שהוציא את העכברים מהתפריט הערפדי, הסיפור הנוכחי משנה
לחלוטין את היסטוריית סרטי הערפדים, שהרי עכברים (אגב, חשוב
לציין שהכוונה היא גם לחולדות, עכברושים ולשאר קרובי משפחה)
היא החיה הנגישה ביותר! הרתיעה מעכברים הייתה מחייבת אותם
למצוץ דם אנוש.
ובכך שהסיפור הנוכחי שבר טאבו מסוים, הפר קונצנזוס ושינה
לחלוטין את פני ההיסטוריה, הוא סיים את תפקידו והולך הביתה
לאכול.
לילה טוב.