"-Non ridere,
Non lugere,
Neque detestari,
Sed intelligere!"

Benedict Spinoza.


הקדמה.

-"הילדה משקרת , הר מאסטר"- המבטא של אייסני היה גס במיוחד
היום, ורק הוסיף לכאב ראש שנדבק כחול רטוב אל מגפי הבוטפורט
שלו.
בחצי סיבוב ראש וולנד מלמל ברוסית "אני יודע, אני יודע..."
אייסני חצתה את החדר בצעדים נחושים ועם תנופה וברוטליות כה לא
אופיינית לבחורה בגילאי ה-20 שלה הכניסה בעיטה רב עוצמתית
לערמת בדים כחולים ששכבה בפיזור בפינה החשוכה. ערמת בדים פלטה
אנחה מיוסרת של כאב, נדבקה לקיר העץ, וחזרה למקומה הקודם,
מלוות ברעש הנפילה. כעבור מספר שניות נחנקה מן הדימום הפנימי
שפרץ לפה, גנחה וירקה על הרצפה.
אייסני חשפה שורה של שיניים מושלמות והתחילה לקחת תנופה לעוד
ניסיון..
וולנד התעוות בפניו, ובתנועת יד עצר אותה, בתנועה נוספת הורא
לה לעמוד מאחוריו, ולאחר שניה של הרהורים הצביע לה לדלת
כניסה.
פניה הביעו חוסר רצון ובזלזול פסעה לעבר הדלת, פתחה אותה,
ונעלמה אל תוך החושך. וולנד נדנד בראשו וגירש גם את הצל של
אייסני, שהספיקה לפלוט קללה חרישית בגרמנית לפני שהתמוגגה בעשן
הנרות.
הוא קם מכיסו, סידר את הקימוטים בגלימת המשי שלו, והתקרב לבד
לדמות, ששכבה בפינה, שלפתע נראתה כילדה בת 9-11 ששכבה בפישוק
איברים בתוך שלולית של ריר ודם.
-"זה לא מכובד להשאיר את הצל כשעוזבים, את לא חושבת?"- קולו
הנמוך התגלגל והדהד בדממה מוחלטת, שלעיתים נקטע על ידי קולות
בכי חרישי של הילדה.-" יתר על כך, זה ממש לא מכובד לגרום לי
לחפש אותך" -וולנד התכופף מעל הדמות וכענן שחור כיסה אותה
בדממה וחושך לח. "אני מאוכזב מניסיונך לשקר לנו..."- לחש..
לפתע הוא התיישר, צעד לאורך החדר מספר פעמים, התקרב לילדה,
הרים אותה באוויר כמעט ללא מאמץ בעודו מחזיק אותה בצווארונה
והניח אותה על הכיסא עליו ישב מקודם, אם פנים ללהבה העליזה
שרקדה על העצים באח.
"תראי...זאת כבר הפעם השביעית שאנו עוברים על התסריט הזה. עוד
מעט תחזור בת הלוויה שלי, את תבכי, תזרקי לפינה, תתעלפי, תחזרי
לכיסא הזה, ולאחר שאומר לך מספר מילים נתחיל מחדש. הלילה הזה
לא יגמר, הנרות לא ישרפו, ודבר לא ישתנה פרט לכאב שלך.. כן,
כן, הכאב."
וולנד, כנראה היה מרוצה מן הנאום שיצא לו הפעם, ומלא חשיבות
עצמית, וזקוף-גב הוא הלך בספירלות מסביב לחדר. הוא התמקד
במגפיו.. וספר את צעדיו, זורק מבטים על הילדה, ועל הבקתה בה
נמצאו השניים.
בקתת ציידים עניה זו עמדה נטושה עד ליומיים האחרונים, ולכן
עדיין היה ניתן לראות בה סימני הזמן ושכחה -
קורי עכביש עטפו את פינותיה, ריח חזק של אבק וזקנה היה חוסם את
אפו של כל הנכנס. על שולחן גדול, עשוי עץ גס ולא מעובד, עמדו
שתי פלטות כסף עם שאריות מזונם של שני האורחים הלא קרואים,
שהביאו עמם רק שני סוסים, ילדה מדממת, בקבוק מרלו, וחושך קודר
ומקפיא עד לשד-העצמות בעיניהם.
לפתע ניסתה הילדה לקום, התמוטטה לאחר מספר צעדים קלושים, וזחלה
לעברו של וולנד. עם כל אינץ' הוא הביט בפניה, וראה שמשהו
השתנה.. משהו כאן לא יתכן. הילדה קרבה אליו, והתרוממה בעודה
תופסת בשולי הגלימה שלו.
וולנד סובב את ראשו הצידה והסתכל עליה חזרה.
-"אני אומר את כל אשר תרצה, אני אודה בכישוף, אני אקח אשמה על
רצח..אני "- כאן היא פרצה בבכי-" רק תפסיקו את זה.. תפסיקו את
זה, תפסיקו"
המום מן ההיסטריה הפתאומית וולנד שמח לגלות שמן הדלת הגיח ראשה
של אייסני.
-"טעינו?"
הוא הניד לחיוב.
הבזק של של אור, מתחת לשולי הגלימה, שריקת הלהב ודממה.
אייסני עמדה עם ראפירה ארוכה, מוכתמת בדם מול וולנד, אך ביניהם
ניצבה גופתה של ילדה, שעדיין עמדה על ברכייה, אוחזת בגלימתו,
וראשה, כמציית לחוקי האינרציה עדיין הסתובב לו באיטיות על רצפת
העץ של הבקתה.
הוא עטף את הגופה בגלימתו ,הניח אותה על הרצפה, והתחיל להתקדם
לעבר הדלת.
-"היינו חייבים להיות בטוחים, אייסני, היינו חייבים" אמר בדרכו
החוצה. אייסני נגבה את הלהב, הכניסה אותו חזרה לנדן, ופסעה
בעקבות וולנד.
-"תהיה סופת שלגים עכשיו" הוא אמר כשעה מאוחר יותר, שניהם עלו
על סוסיהם.
ורק הינשוף הבודד יכל להתבונן בשני רוכבים שעשו את דרכם מוקפים
בקרני השמש הראשונים של היום, אל תוך יער האורנים, ומשאירים
מאחוריהם בקתה בוערת.
ורק הינשוף הבודד ידע לאיפה הם רכבו, הגבר ללא כובע וגלימה,
ובחורה שלצידה הייתה חגורה  ראפירה ספרדית עתיקה... משום
שסוסיהם לא השאירו שום עקבות על פני השלג המנצנץ.