צלצול אחד
צלצול שתיים
צלצול שלוש
נו שמישהו יענה כבר! הציור הזה... אלוהים... הוא יתקע, אם אני
אענה לטלפון ו..
צלצול ארבע
נו... במילא אני צריכה לחזור לשיעורים במתמטיקה, אולי עוד
צלצול אחד, אולי אימא תענה
צלצול חמש
"הלו?" נאנחתי אל תוך הטלפון
"הלו? רונושק'ה? זו את?" ענה לי קול צפרדעי ומוכר
"כן סבתא"
"מה שלומך רונושק'ה?"
"הכול בסדר"
"באמת?"
"באמת"
"אוי רונושק'ה, אני כל כך שמחה שנפרדת מהפרחח הקטן הזה..."
"סבתא, הוא נפרד ממני"
"אוי... נכון... אבל העיקר, כמו שאומרים, ברוך שפטרנו מעולו של
זה, נכון מתוקה?"
"בסדר סבתא"
"איפה אימא שלך?"
"שניה" מלמלתי. אמרתי לאימא שאימא שלה בטלפון וחזרתי למיטה.
העיניים ששקדתי לצייר הביטו בי. קווים קווים של עט פיילוט שחור
שהתגבשו תחת ניצוחי לכדי זוג עיניים, חומות, למרות שלא רואים
את זה כל כך. עיניים עם נטייה טרפזית, עם שקים כבדים תחתיהם
ונקודת חן קטנה, נקודת חן שכל כך נחמד להתעמק בה. אם מתעמקים
בה מספיק זמן רואים שהיא לא ממש עגולה, אלא יותר בצורת שעועית
פצפונת, עם שני גוונים של חום כהה המסתעפים ומערבלים זה בזה.
הוספתי כמה הצללות וסגרתי את ספר הקשקושים החום שלי. הנמכתי את
המוזיקה, במילא היא אף פעם לא עוזרת לי כשאני עושה שעורים
במתמטיקה.

"רונו, הכול בסדר?" שאלה אימא. כנראה שנרדמתי על המחברת.
מצמצתי פעם-פעמיים עד שדמותה של אימא התבהרה. "סבתא מוסרת את
אהבתה"
"אה.."
"תחזרי לשיעורים בסדר רונו?"
"בסדר אימא"
רונו. עד כיתה א' הייתי בטוחה שזה השם שלי. הצגתי עצמי כך בפני
חברי הגן. רק בכיתה א', כשהמורה אסתר הקריאה את השמות ואף אחד
לא הרים את ידו כשקראה את השם רוני נפל האסימון. אבל אז היה
מאוחר מדי. כולם קראו לי רונו, קיצור של רונושק'ה, פיתוח עצמאי
של סבתא רונית. לא סבלה שקוראים לנכדה שלה על שמה לפני שעוד
מתה. ההרגל עבר כנראה בירושה לאימא שלי. כשחזרתי לבית באותו
יום ראשון ללימודים וסיפרתי לאימא על מעללי היום שאלתי אותה אם
באמת קוראים לי רוני. היא צחקה ואמרה שכן. אחר-כך היא הסבירה
שכבר התרגלו לקרוא לי רונו, ורק אבא קרא לי רוני, ואז השתתקה.
אבא מת כשהייתי בת שלוש. כשהייתי בת שש עדיין הייתי בטוחה שהוא
מת מאיזו מחלה. בבת המצווה שלי אימא שלי לקחה אותי הצידה ונתנה
לי מעטפה מקומטת.
"אבא רצה שאני אביא לך את זה, אני חושבת שאת מבוגרת מספיק
בשביל לדעת את האמת" ואז הלכה.
נכנסתי לשירותים באולם האירועים שבו התכנסו מאות אורחים שבכלל
לא הכרתי. בתוך המעטפה חיכו לי מכתב ההתאבדות של אבא שלי ושתי
תמונות שצילם. מסתבר שכשהייתי בת שלוש אבא והחבר הכי טוב שלו
יצאו לטיול רגלי בהרי אילת. אי שם בין הררי הגרניט החבר קיבל
מכת חום חמורה. אחרי יומיים בבית החולים החזיר החבר את נשמתו
לבורא, לא לפני שהוא האיץ באבא לסיים את הטיול אותו החלו יחד.
כשהגיע אבא להר צפחות (או "הר צווחות" כפי שכתב אבא במכתב,
ולידו הוסיף חיוך) בעודו צופה על ארבעת המדינות המקיפות אותו,
החליט אבא לשים קץ לחייו. הוא צילם את הנוף, צילם את עצמו
וקפץ. לא בכיתי. היה מאוחר מדי לבכות. יצאתי החוצה וחזרתי
ללחוץ ידיים ולהגיב בחיוך מזויף לשלל איחולי המזל-טוב שהורעפו
עלי. הבנתי את אבא. הוא היה כלוא במערכת נישואים עם אישה
נוקשה, האימא הדאגנית והחטטנית שלה ותינוקת בת שלוש עם התקפי
אסטמה קשים. 'הוא גם היה הומו' לחשתי לעצמי. עד היום אני לא
יודעת אם הסברה שלי לגבי נטיותיו המיניות נכונה, אבל אף אחד לא
יוכל לומר לי את האמת. גם אני במקומו הייתי קופצת.
מאוחר יותר באותה שנה הבנתי למה קוראים לי רונו. אימא שלי
נוקמת באבא, מנסה למחוק את זכרו, מנסה להשכיח ממני ומעצמה את
נוכחותו. אני רונו.
בכיתה י' מאסתי בשם הזה, והחלטתי להציג את עצמי בבית הספר החדש
בשם רוני. אך כל פעם שמישהו קרא לי כך תיקנתי אותו, כמעט באופן
אוטומטי. גם השם הזה, כל כך זר ומנוכר. הוא השם ששמור רק לי
ולאבא, וכל פעם שמישהו מעיז לקרוא לי ככה, הוא צורב אותי באלפי
זיכרונות לא קיימים, הזיכרונות שיש לי ולאבא שלי-

צלצול אחד
צלצול שתיים
הפעם כבר רציתי לענות, צריבת הזכרונות החלה, שונאת אותם.
"הלו?"
"היי רונו!"
"היי גורן, מה קורה?"
"הכל טוב. עושה שיעורים במתמטיקה?"
"הממ... בערך"
"חח... גם אני... בערך. מה את עושה היום בערב?"
"לא הרבה"
"סרט?"
"איזה?"
"לא יודע, מה שיהיה"
"מצויין"
"רונו?"
"כן גורן"
"רק רציתי לומר שאני אוהב אותך"
"גורן..."
"מוזר לך... כל הקטע החדש הזה?"
"כן, קצת"
"זה בערך אותו דבר כמו מקודם רק ש..."
"רק שאנחנו מתנשקים לפעמים"
"חח.. כן... אז ניפגש היום?"
"כן"
"ביי רונו"
"ביי גורן"

תמיד נמשכתי לאנשים עם שמות מעוותים כמו שלי. התאהבתי בגורן
מאז הפעם הראשונה בה דיברנו, בטיול השנתי של כיתה י' לנגב.
"יש לך סמיילי עקום על הגב" הוא פלט בעצירה מספר שבעים במכתש
הקטן
"מה?" כאב לי לדבר, לא הוצאתי מילה מאז תחילת המסלול.
"סמיילי עקום" הוא חזר
"למה אתה מתכוון"
"תסתכלי על הגב של כולם" לכולם היו פסי זיעה על הגב שנוצרו
מהתיק שנשאו "זה נראה קצת כמו סמיילי לא?"
צחקקתי "כן, קצת. שלי עקום?" סובבתי אליו את הגב
"כן"
"למה?"
"לא יודע"
חיטטנו בתיק שלי וגילינו שבקבוק המים שלי בולט ונוטה על צידו,
גורם לסמיילי שלי להיות שונה.
"למה הבקבוק שלך כמעט מלא? את משוגעת? חם! את תתייבשי!"
"אני מנסה משהו חדש"
"למה את מתכוונת?"
"אני מנסה להגיע לתחושה הזו"
"איזו תחושה?" הוא ענה, מתעניין
"התחושה הזו, ממש לפני שמתייבשים. כשהעייפות היא רק רוגע וכאב
הראש הוא רק דגדוג במוח"
"זה כיף? התחושה הזו?"
"כן, מאוד"
"את לא מפחדת להתייבש?"
"הדבר הכי רע שיכול לצאת מהתייבשות זה שיוציאו אותי מהטיול
המטומטם הזה. התייבשתי כבר איזה ארבע פעמים, אני לא מפחדת מקצת
אינפוזיה"
"וואו..." עיניו נצצו. באותו טיול הצלחתי לראשונה לא להתייבש.
רימיתי את המערכת הפנימית שלי. הצלחתי להרגיש את התחושה
המיוחדת במשך חצי שעה בערך. ואז, ממש לפני שהתייבשתי שתיתי את
כל הבקבוק בלגימות ארוכות וקצובות. במשך שאר הטיול אני וגורן
דיברנו. גיליתי שגם לו המשפחה עיוותה את השם-
"כשהייתי קטן בכלל קראו לי ערן, ערן גרנות. כשהייתי בן ארבע
אימא שלי התחתנה מחדש עם איזה מפגר בשם אורי ערן. היא החליטה
שהשם ערן ערן לא מתאים לי והפכה את השם הפרטי בשם המשפחה..."
"לא חשבתם על לשנות את שם המשפחה?" הפרעתי לו באמצע הסיפור
"לא. לא יודע, אימא שלי לא עד כדי כך שנונה. השם גרנות ערן גם
לא מצא חן בעיניה, והיא קיצרה אותו, אותי, לגורן."
"גורן ערן"
"כשאני אעשה תעודת זהות אני אשנה את השם"
"איזה שם אתה רוצה?"
"לא יודע... משהו... מיוחד"
עד היום, שנתיים אחרי הטיול הזה הוא לא עשה תעודת זהות, והוא
עדיין עונה לשם גורן. לשמחתי. השם גורן ערן מזכיר לי את המילה
גרניט. וגרניט מזכיר לי את הטיול של אבא.
מאז שאימא נתנה לי את המכתב היא לא חסכה בהערות שנונות. כנראה
מנסה להיפטר מהמצבור הרגשי שנאגר בתשעת השנים שבין מותו של אבא
לבין בת מצווה שלי. כשהתייבשתי לראשונה בטיול השנתי של כיתה ז'
היא באה לאסוף אותי מבית החולים. בדרך הביתה היא צחקקה ואמרה
שאת הנטיות האובדניות שלי קיבלתי כנראה מאבא. ניסיתי להסביר לה
שזה בכלל לא קשור, שפשוט לא יכולתי לעשות פיפי בחוץ, איפה
שכולם רואים, וזה למה לא שתיתי. היא רק חייכה אלי דרך המראה של
המכונית.
אני וגורן פיתחנו ידידות מוזרה. אני, הילדה החדשה שלא מדברת עם
אף אחד, שמציירת במחברת שלי ונכשלת בכל המבחנים. והוא, הילד
המצחיק של הכיתה, שבנות מתאהבות בו והוא שונא את כולן. אבל
ידידות הייתה הגבול שלנו, לא טרחנו אפילו להעלות אותה ברמה.
לאף אחד מאיתנו לא היה כנראה את הכוח או את האומץ להרוס את מה
שנבנה במשך השנים. רק אחרי מה שקרה עם אלכס התחלנו להיות זוג,
ולא רק חברים הכי טובים. לפני שבוע, כשסיירנו ברחבי העיר אחרי
סרט הוא אמר לי שהוא מאוהב בי, ושאל אם אני מרגישה אותו דבר
כלפיו. חייכתי. אהבתי אותו כל כך, ובד בבד כל-כך פחדתי מהצעד
הכמעט מתבקש הזה. החלטנו שניתן לדבר תקופת ניסיון.
"ואם לא ימצא חן בעינינו? ואם נריב?" שאלתי
"לא נריב" הוא פסק
"ואם כן?"
"אם כן, נתגבר"
"ואם ימאס לי?"
"אז נחזור למה שאנחנו עכשיו"
"זה בחיים לא יקרה, אתה יודע"
"אז אני מקווה שלא ימאס לך לעולם"
ואז הוא נישק אותי וידעתי שאני עושה טעות ענקית.

רציתי להתקשר אליו, אבל סבתא ואימא דיברו בטלפון. נדמה היה לי
ששמעתי את שמי. כיסיתי את הפיה ביד והקשבתי דרוכה.
"בדקתי, עדיין לא יודעים כלום" אמרה סבתא
"את בטוחה?" שאלה אימא
"כן... אבל אני חושבת שאנחנו על זמן שאול פה. מאוד מהר יגלו את
הגופה שלו"
"ומה אז?"
"כנראה יחליטו שהוא התאבד או משהו"
"ומה איתך? את תהיי בסדר?"
"אני אהיה בסדר גמור מתוקה שלי, אני בטוחה. מי יחשוד בסבתא
זקנה?"
"ומה איתי?"
"גם בך לא יחשדו, אני שומרת עליך"
"תודה אימא"
"יהיה בסדר אילנה"
"אני מקווה"
צליל צורם של טלפון.

את אלכס פגשתי באיזו התארגנות לכבוד יום העצמאות שנה שעברה.
הוא לבש ג'ינס קרוע וחולצה גזורה בצבע שאולי פעם היה כחול.
השיער הבלונדיני המלוכלך שלו כיסה את עיניו האפורות והגיע עד
לסנטר שלו, שקושט בניצני זקן. אלכס הגיע עם המסיבה של השכנים
שהתאספה למסיבה שלנו. בהתחלה אלירן, בעל הבית, לא התלהב, אבל
די במהרה הגיע למסקנה שעם השכנים המסיבה יותר מעניינת. אלכס,
עם הסיגריה החצי גמורה שלו עניין אותי יותר מכל אורח חדש. גם
ידעתי שכל אלכס היה פעם סאשה, או יאשה או משהו רוסי שכזה, גם
לו שם פרטי מעוות. התחלנו לדבר. תחומי העניין שלנו היו די
מצומצמים, הסכמנו על כמה להקות טובות, ושתינו הכרנו את קטרינה
הזונה ואת רמי שמכור לסמים (רמי נרקומני). אבל עד סוף המסיבה
כבר החלפנו נשיקות ומספרי טלפון. היה כיף איתו, יצאנו לסרטים
לפאבים ולהופעות. היה כיף כשהוא בא לבקר אותי בבית ספר וכל
המורות נחרדו מהעבריין הזוטר שאוסף את המתבודדת. גם אימא וסבתא
לא התלהבו. קראו לו "הפרחח הקטן" וניסו לשדל אותי להפסיק
להיפגש איתו.
לפני שבועיים בערך שמעתי שהוא מתעסק עם איזו אחת מהתיכון
הניסויי, ניסיתי לגרום לו להתוודות, אבל הוא עשה עצמו כלא
מבין. אחרי יומיים התקשר ואמר שהוא לא יכול לראות אותי יותר.
הוא אמר משהו על פסק זמן, על יחסים פתוחים, שזה לא קשור לכלום
וזה משהו שהתבשל אצלו כבר הרבה זמן. אבל אני ידעתי את האמת.
מאז לא שמעתי ממנו.

יכול להיות שסבתא הרגה אותו?

דפדפתי לאחור בספר הקשקושים שלי. היה שם ציור של אלכס. שיער
בלונדיני, עיניים כחולות זקנקן קטן. חזרתי לציור שהתחלתי לפני
שסבתא התקשרה. השלמתי את האף המעט פחוס שלו את שפתיו הדקות, את
שיערו השחור והמתולתל.

היום בערב, אחרי הסרט אני אסתכל בעיניו החומות, אתמקד בפעם
המיליון בנקודת החן השעועיתית שלו ואגיד לו שנמאס לי. שאני לא
יכולה יותר, שזה פשוט לא זה.
ואחר-כך אבקש מסבתא לרצוח גם את גורן.