מעין:

אל תבכי, בקשה,
אל תזכירי לי,
אל תאמרי שאת לא שווה,
אל תתווכחי איתי.
רק את יודעת,
רק את מבינה,
רק את אוהבת,
ורק את אהובה -
כי רק את לא בורחת ממני,
כי רק את נשארת ומקשיבה.
כי רק את רוצה שאהיה שם,
כל השאר רוצים רק שלא אעלם.

למה את מסתכלת עלי,
עם חיוך של אהבה על הפנים?
למה את מאושרת איתי,
בזמן שאני הורס לך את החיים?
את יודעת שלא יכולתי אף פעם לבחור,
את יודעת שלא בלבי הוא - אם להשאר או לרוץ.
אם תחליטי לצאת ולברוח,
את יודעת שאת יכולה,
אז למה את נשארת, ומשאירה גם אותי שם?

למדי, מעין, למדי,
רזי התעופה הם כל מה שחשוב,
לדעת איך לברוח - ממני ובכלל,
בלי לפצוע את הרגליים,
ובלי לרצות לחזור לעולם.
אני יודע שאת תאלצי לברוח מתישהו,
אני יודע שרק את תדעי לאן,
אני יודע שאני לא יכול לעצור אותך,
אבל אני רוצה לשכוח את זה.

בואי ונלמד לעוף יחד,
אני חושב שאני גם יכול,
בואי ונלמד לברוח מהם,
גם אם לא נוכל עוד לברוח באמת,
כי לברוח באמת,
זה לברוח ממה שחשוב-
לברוח מחיים או ממוות,
אבל לשניהם יש כנפיים.
לברוח ממך או ממני,
אבל לשניהם יש כנפיים.
לברוח מהזכרונות והחוויות,
אבל הם ירדפו אחרייך למרום.
הם יהיו אלה שיישמרו עלינו,
יסתכלו שלא נהיה מאושרים,
משערים שכמו כל השאר,
גם אנחנו מזה מפחדים.

ולכן, כשתלמדי לעוף, מעין,
את לא תשכחי אותי -
ואני גם אנסה לעוף,
מטה מטה בנפשי אעוף לי.
ובעוד את נוסקת מעלה ומעלה,
תזכרי את החוויות -
אל תתני לחום שלך לעלות,
אל תתני לעצמך להנות,
זה ימס את השעווה מהנוצות,
ואת עלולה לחזור אלי, בלי כנפיים.