היא עצמה את העיניים, היא ידעה שהן יסגירו יותר מדי.

"כואב לך?" הוא שאל בפשטות. היא תמיד שנאה את התכונה הזאת שלו,
הכל היה אצלו כל כך פשוט. הוא קם והלך, אפילו לא ניסה לברר מה
היא באמת מרגישה. הפעם היא ממש לא כעסה עליו, היא דווקא הודתה
לאלוהים שהוא לא נשאר שם כי הדמעות כבר חנקו אותה.
ירדו לה חמש דמעות, דמעה לכל רגש- אחת לשנאה, לאהבה, לכאב,
בלבול וכעס. היא אף פעם לא בכתה, תמיד הייתה נושכת את הלשון
ובולעת את הדמעות, אחר כך את הכב הייתה מוציאה על הקירות-
קילפה פינות עד שיצרה חורים שיספיקו למשפחה של עכברים, תמיד
דימתה את החורים לליבה. עכשיו היא בכתה, אבל רק חמש דמעות, זה
מה שהיא הרשתה לעצמה, דמעה לכל רגש.

אתמול עוד ישבה במפרץ, מאכילה דגיגונים. הם תמיד נראו לה כל כך
תמימים, כל כך מוגנים. היא העריצה אותם, תמיד הם היו בחבורות.
גם היא רצתה להיות חלק מ-, היום היא כבר חלק מ- , השאלה ממה.
הוא הבטיח לה הכל- מסיבות בימי שישי, יציאות עם החבר'ה בפזו
206 הפתוחה שלו, ואהבה... הוא הבטיח לך אהבה- רק לא הסביר לה
מאיזה סוג. פעם הסבירו לה שיש כמה סוגים של אהבה, ואהבה זה לא
תמיד משהו חיובי, היא שכחה עם השנים את ההבדלים. עכשיו? עכשיו
כבר מאוחר מדי להסביר לה שוב.