בהתחלה זה עוד היה בסדר. זה לא שזה היה שיא הכיף לקום כל בוקר
ולגלות חוטים ירוקים שיוצאים לך מהאוזניים ומהאף, אבל בעזרת
המספריים הקטנים של הציפורנים הוא קיצץ אותם והם לא צמחו עד
למחרת בבוקר.
זה לא היה הכי נחמד בעולם, אבל בסך הכל זאת הייתה אשמתו, והוא
ידע את זה.
אחרי שבוע או שבועיים, זה החמיר בהדרגה. כל בוקר היו יותר
ויותר חוטים, והם צמחו בקצב לא נורמלי: חמש דקות אחרי שהוא
קיצץ אותם, הם כבר צמחו בחזרה. הוא התחיל להסתגר יותר מדי זמן
באמבטיה, וזה הבהיל את אשתו. בוקר אחד, שבועיים אחרי שזה
התחיל, הוא החליט שהוא חייב להתייעץ עם מישהו, וגם חשב לעצמו
שנכון, הוא עשה משהו לא בסדר, אבל החטא לא בדיוק פרופורציונלי
לעונש. בצעדים מהוססים הוא פתח את דלת האמבטיה, אחריה את דלת
הבית, ולבסוף את דלת הכניסה לבנין, ויצא לרחוב.
הרופא לא ידע על מה הסימפטומים מראים, וגם כשהוא הקליד במחשב
שלו "חוטים ירוקים שיוצאים מהאף ומהאוזניים" , המחשב לא הציג
לו לא את סוג המחלה ולא את סוג התרופה.
בלילה הוא לא הצליח להירדם, והוא החליט לצאת לסיבוב קטן בחוץ,
עם המכונית, כי בכל זאת לצאת פעמיים ביום לרחוב במצבו זאת
הגזמה. כשהוא נסע לו בכביש הריק הוא התחיל לחשוב על איך שכל זה
התחיל. בסך הכל מה שהוא עשה לא היה כל כך נורא, הוא חשב. פתאום
הוא נזכר  באיזה חבר ישן שלו מהצבא, שאמר לו פעם שאם אתה עושה
משהו ש- 75% מהאוכלוסייה עושים, אז לא תיענש, אבל אם יש לך
מצפון, אז הוא ידאג להעניש אותך, וכגודל המצפון יהיה גודל
העונש. כשהחבר סיפר לו את זה, פתאום הוא נזכר, הוא צחק עליו,
ואז הרגיש קצת רע על זה שצחק עליו.
בצומת הוא עצר, כי החוטים הירוקים מהאוזניים כיסו לו את הפנים
והפריעו לו לראות. פתאום הוא הבין שאם הוא יספר לאשתו מה הוא
עשה והיא תסלח לו, אז אולי הוא ייסלח לעצמו ואז כל העניין הזה
עם החוטים ייפסק, אבל כשהוא ניסה להתקשר אליה מהפלאפון שלו הוא
לא שמע אותה, אולי בגלל הקליטה הגרועה ואולי בגלל כל החוטים
שיצאו לו מהאוזניים.
החוטים התחילו להסתובב סביב הצוואר שלו ולחנוק אותו, והוא הבין
שהלילה הוא הולך למות, והכל בגלל המצפון המזורגג שלו. הוא ניסה
לרחם על עצמו, אבל המצפון שלו לחש לו שכל אחד אוכל את הדייסה
שהוא מבשל לעצמו, גם אם היא ירוקה ועשויה מחוטים.