האמת היא שלא הכרתי אותו אישית, כי הוא נפטר הרבה לפני
שנולדתי, אבל ידעתי עליו די הרבה מסיפורים של ההורים שלי.
כנראה שהוא השאיר עליהם רושם ממש חזק, כי הם קראו לי על שמו.
הם תמיד אמרו לי להיזהר שאני לא אגמור כמוהו, בגיל עשרים פלוס
מדמם מתחת לאיזה גשר, אם כי כשהם אמרו את זה ראיתי בעיניים
שלהם שהם העריצו אותו.
בגן כשהגננת שאלה כל אחד למה קוראים לו בשמו, ילדה אחת סיפרה
שקוראים לה כלנית כי ההורים שלה חשבו שהיא יפה כמו כלנית, וילד
אחד בשם אורי סיפר שהוא האור של ההורים שלו, ורק אני שתקתי
ותהיתי למה קוראים לי ככה. אחר כך כשאימא שלי באה לקחת אותי
מהגן היא סיפרה לגננת שאני קרוי על שם רוקר אחד אלוהי שמת ממנת
יתר.

והכל מהאהבה

בימי שבת, כשההורים של כולם היו קוראים את מוסף "7 ימים"
ושותים קפה שחור או תה, ההורים שלי היו מספרים לי עליו, על איך
שהוא היה מנגן בגיטרה בצורה שגרמה לאנשים לרצות לצרוח מרוב
התרגשות, והם גם סיפרו שהיה יפה בצורה אלוהית. הם תמיד היו
אומרים לי שהוא טעה, שהוא נפל לסמים ושאני לא אעשה את זה
בעצמי, אבל תמיד ידעתי שהם רצו שאני אהיה כמוהו, בדיוק כמוהו.
ההורים שלי לא יכלו לבקש משהו יותר טוב מלמצוא אותי מת עם מזרק
ביד בגיל עשרים, וזה לא שהם לא אהבו אותי, להפך. כל זה היה
מאהבה.

חצי ממנו

אפילו השם שלו אלוהי, אימא שלי הייתה אומרת תמיד ומחבקת אותי,
והיא תמיד עצמה עיניים. אני יודע שהיא תמיד דמיינה אותו, נער
יפה וגיטריסט אלוהי, האלוהים שלה, במקום אותי, ואז היא הייתה
אומרת את השם שלו באיטיות, "הילל", ומגלגלת את ה-ל' על הלשון
בהנאה. היא יכלה להמשיך ככה שעות, עיניים עצומות, ידיים מחבקות
אותי כל כך חזק שאי אפשר להשתחרר ממנה, והשפתיים שנעות באיטיות
ומדגישות כל הברה של השם הזה, לנצח.
רוב הפעמים האלה הסתיימו כשאבא שלי סחב אותה למיטה ושחרר אותי
מהחיבוק המעיק שלה. הטעות הכי גדולה שיכולתי לעשות הייתה בגיל
ארבע עשרה, כשקראתי לאימא משוגעת. אימא ואבא עצרו והסתכלו עליי
בהלם מוחלט, וכשאבא התעשת הוא צעק עליי שאני אקשיב לאימא,
ושאני לא אעיז לקרוא לה ככה, כי אם הייתי מכיר אותו אז לא
הייתי אומר את זה. אם רק תהיה חצי ממה שהוא היה, אבא תמיד אמר,
דיינו.

חשיש

ביום הולדת השש עשרה שלי קיבלתי במתנה מההורים שלי עציץ חשיש.
כל החברה בבית הספר עישנו חשיש, אבל הם כל כך התאמצו להסתיר את
זה מההורים שלהם ואני קיבלתי במתנה מההורים שלי עציץ חשיש.
האמת, אמרתי להם שלקחתי רק בשביל לא לאכזב אותם, ובעצם תלשתי
כל יום עלה או שניים ונתתי אותו למיצי, החתולה שלי.
כל העניין הזה הזכיר לי את גיל שמונה, כשההורים של אורי הכריחו
אותו לנגן בפסנתר, וההורים שלי התחננו בפני שאני אשבור גיטרה
חשמלית על השטיח בסלון.

מיצי

מיצי התחילה להשתגע בהדרגה. פעם היא הייתה מתעלמת ממני
בהפגנתיות, מתמתחת על המיטה בעצלנות וישנה רוב היום. פתאום היא
נהייתה נורא אנרגטית, קפצה על הכלב שלי, בוקי, כל הזמן והתעטשה
בלי הפסקה.

יום השנה

כשמיצי מתה הייתי חייב לספר להורים שלי על החשיש. הם אמרו שזה
בסדר, שאני לא חייב לקחת חשיש אם אני לא רוצה, אבל ראיתי שהם
מאוכזבים. אמרתי להם שאני מצטער שאני לא מסוגל להיות יותר
כמוהו, ואימא התחילה לבכות. אבא שלי, שהוא לפעמים קצת יותר
שפוי מאימא, לחש לי באוזן שהיום יום השנה למותו, אז שאני יותר
רגיש כלפי אימא.

לא כמוהו

אבל היו עוד הרבה כאלה, התעקשתי יום אחד, קית' מון, ג'ימי
הנדריקס וג'ים מוריסון. אז למה דווקא הוא?
אתה לא מבין כלום, אימא שלי ביטלה אותי בהינף יד, אף אחד לא
היה כמוהו.
אבל למה? שאלתי, רק תגידי לי למה ואני אעזוב אותך. והיא שתקה.


על שם אף אחד

בגיל שש עשרה נולד לי אח קטן. ההורים שלי קראו לו אדם, על שם
אף אחד. כשאימא הייתה בבית יולדות ביקשתי מאבא שייספר לי את
האמת, למה אימא כל כך משוגעת בכל מה שקשור אליו. אבא חייך,
ליטף אותי על השיער וסיפר לי שאימא  הכירה אותו פעם כשהוא  עוד
היה גר בארץ, ושהיא הייתה מאוהבת בו, כל כך מאוהבת שהיא לא
ראתה את הדברים את הדברים השליליים שהיו בו. אבא אמר שלפי
הסיפורים של אימא הוא באמת היה אדם מיוחד, אבל לך תדע,
הסיפורים שלה לא היו אובייקטיביים במיוחד. אבא ביקש ממני שאני
אשמור על עצמי ושאני לא אהיה כמוהו, אבל שאני לא אפגע באימא,
כי אימא קצת מטורפת בכל מה שקשור אליו. אחרי השיחה הזאת הלכנו
לראות את האח החדש שלי, אדם, שלא היה קרוי על שם אף אחד.

כל כך זקן

אחרי חודש הוא נפטר, מוות עריסה, ואחריו באה התינוקת שנולדה
מתה ולסוף בא דייוויד, שהיה מעצבן במיוחד ועשה לכולנו את
המוות, אולי בגלל שאימא הייתה כבר זקנה מדי בשביל לטפל בו,
ואני הייתי כבר בן עשרים, קצת גדול מדי כדי לשחק אתו. אבא קיבל
קידום בעבודה ועבד עד שעות מטורפות ואימא התחילה להשתגע לעיתים
יותר קרובות.
בוקר אחד של יום שישי  סיפרתי לה על כוס קפה סיפורים מהצבא
כשהיא פתאום התעצבנה, זרקה את הכוס שהייתה לה ביד על הרצפה,
וצעקה עליי, "דייוויד, אתה לא רואה שאני עסוקה?! זאת אומרת,
אדם! הילל! איך שכחתי שם כזה?!" היא דפקה את הראש בשיש עד שאבא
חזר הביתה וחיבק אותה, אמר לה שזה בסדר ושאלוהים וכל מי שמעליו
או מתחתיו סולח לה, ונשאר אתה עד שהיא נרגעה. כשהוא הסתובב
פתאום ראיתי שהוא כל כך זקן, כל כך מותש כבר מזה.

דמעות

בהלוויה של אבא ירד גשם. כשגמרו להתפלל אימא עזבה את היד של
דייוויד וביקשה ממני לשמור עליו. שאלתי אותה לאן היא הולכת
למרות שידעתי את התשובה. רציתי לצעוק עליה, איך היא לא מתביישת
ללכת בהלוויה של בעלה לקבר של איזה גיטריסט שהיא פעם העריצה,
אבל שתקתי, ורק שמתי את היד שלי על הראש של דייוויד.
ביציאה מבית העלמין דייוויד דרך בבוץ ולכלך את החולצה הלבנה
שלו. פחדתי שאימא תצעק עליו, אבל היא שתקה. הרמתי את דייוויד,
כי לא רציתי שאימא תראה שהוא בוכה, ובכיתי אתו.

מה שלא עושים בשביל הזקנה שלך

אחרי ההלוויה של אבא לקחו את אימא לבית משוגעים. אני שכרתי
דירה בירושלים, ליד האוניברסיטה, ולמדתי שם. לא הרשו לי להשאיר
את דייוויד אתי, אז אימצה אותו איזו משפחה נחמדה מקריית חיים,
ואני ביקרתי אותו פעם בשבוע.
בסופי שבוע הייתי מבקר את אימא, והיא תמיד הייתה יושבת שם על
הכיסא עם עיניים כבויות ופרצוף חסר כל הבעה.
לפעמים הייתי מספר לה שקרים, הייתי אומר לה שאני לוקח הרואין
ושאני הולך למות, ופעם אפילו הקלטתי את החבר שלי מנגן סולו
גיטרה והבאתי לה את הקלטת, שתחשוב שזה אני. ברגעים האלה היא
הייתה מחייכת, העיניים שלה היו נפקחות, והיא הייתה מגלגלת את
השם שלו על הלשון בהנאה. את השם שלו, לא שלי.