החברה הכי טובה שלי נכנסה להריון מרוח הקודש.
היא לא ידעה איך להגיד להורים והכל כי עדיין בשנת 2001 מי
יאמין לזה שמישהי נכנסה להריון מרוח הקודש, אז החברה הכי טובה
שלי בכתה וניסתה להיות כמה שפחות בבית כדי שהם לא ישימו לב
לסימפטומי ההריון. והיא ניסתה להכניס את הבטן פנימה כדי שלא
יראו. ובבית הספר כשהסתכלו אז היא היתה אומרת שהיא חולת סכרת
נעורים ובגלל זה היא משמינה. האמינו לה.
ריחמו עליה.
המורה עשתה שיעורי חברה על סכרת וכל הכיתה היתה צריכה להקשיב
וכולם דאגו לה.
ואחר כך הזמינו ממוחים ורופאים כדי לעשות לנו הרצאות על סכרת
נעורים, והרופאים רצו לבדוק את הדם של החברה הכי טובה שלי והיא
מייד אמרה- לא. והמורה חיבקה אותה ואמרה להם שיתבישו להם שזה
ממש משפיל.
הכיתה הכינה טבלה ענקית שעליה כתוב כמה קלוריות וסוכרים יש בכל
אוכל והכיתה היתה שמה עין על כל דבר שהחברה הכי טובה שלי אוכלת
כדי שהיא לא חס וחלילה תיכנס להתקף. כולם דאגו לה. באמת. וגם
אני דאגתי אבל מאז שהחברה הכי טובה שלי אמרה לכל הבית ספר שיש
לה סכרת נעורים אז היא היתה כל כך מקובלת אז אני לא הייתי כל
כך ברדיוס שלה. תמיד כשניסיתי להתקרב היו אומרים לי שאני סתם
מפריע וחונק אותה ממש ושהיא צריכה אוויר.
לילה אחד החברה הכי טובה שלי באה אליי הביתה. היא התיישבה על
המיטה וסיפרה לי שעברו כבר שמונה חודשים ושהיא דואגת. שאלתי
אותה למה השמיניסטיות לא דואגות לה כמו מקודם. היא התחילה
לבכות ולבכות ולבכות ולא הפסיקה וגרמה לי להרגיש ממש רע על מה
שאמרתי לה.
אני חיבקתי אותה ונרדמנו יחד.
היא היתה כבר חלשה מאוד כי היא לא היתה אוכלת הרבה כי הדיאטה
שלה היתה חמורה. החברה הכי טובה שלי הפכה להיות בטן עם ראש
ורגליים. בהפסקות היא היתה יושבת בצד ומסתכלת עליי ועל החבר'ה
משחקים כדורגל. לא אהבתי כדורגל אבל הייתי חייב להתאמן לבגרות
בספורט. היא היתה מקיאה יותר ואוכלת פחות והיא היתה ישנה יותר
וחיה פחות. היא רק חיכתה לרגע שבו היא תוכל לעזוב הכל ללדת
ולחזור לחיים הרגילים.
ניסיתי להסביר לה שילד זו לא סכרת נעורים. שילד זו אחריות שילד
זו אהבה ושילד אי אפשר לגדל לבד. היא אמרה לי שאין כזה דבר אי
אפשר. ושהיא תוכל. שהיא תעזוב את בית הספר ותלך למושב ותגור שם
ותקבל עזרה.
ואז הצירים התחילו. היא התפתלה לי על המיטה, הכל היה רטוב, היא
בכתה בהיסטריה. ניסיתי לקום ולהתקשר למד"א אבל היא לא עזבה לי
את הרגל "תישאר בבקשה אני חייבת אותך כאן אני אמות... אני
מתה... אתה לא רואה שאני מתה?!?!?! תישאר....
בבקשה!!!!!!!!!!!"
נישארתי איתה. נולדה לה בת יפיפיה והיא לא ידעה אם לחזור לבת
הספר או לא. מצד אחד היא עדיין צעירה ומצד שני כולם משלימים
אחר כך.
אני המשכתי וסיימתי והלכתי לצבא ועכשיו אני קיבלתי דואר למוצב
בגבעתי.
זו הזמנה לחתונה.
של החברה הכי טובה שלי.