הולכת ברחוב כמו כולן, כמו כולם,
כמו כל הממהרים להגיע.
ואני מכיר בהליכתה, שאינה הולכת לשום מקום.
היא עוזבת אחריה את הבדידות,
את ביתה שקירותיו כלא,
את המולת החברות וצחוקן,
את האמיתות הקבורות בספריתה,
את השקרים המזמזמים באזניה.
היא מואסת בחפצים הנאים שאגרה,
בזכרונות שספגו והקרינו בגאווה אילמת.
ימיה כלים כעשן,
לילותיה נמתחים כמסילות
אשר רכבותיהן מתו
ולא תשובנה להלך בהן.
רק העשב מכסה אט אט את אדני העץ,
והברזל החשוף מחליד בשמש באין מפריע.
כן, רק הרוח מנשבת בקוצים,
כן, רק נמלה צועדת בביטחה,
על הפס שעליו שאטו פעם קרונות.
והיא עיפה מהמתן עוד,
בביתה שהיה לתחנה זנוחה,
ויצאה לחפש את אשר לא בא אליה.
תירת אהבה שקטה,
חוקרת עמקי נפש עצובה,
פרפר חופשי של מרחבים:
אני הרי יודע מה יש באמתחתך,
מה רב חן ערכה של מרכולתך.
שמעי: יום יבוא וימצא לה דורש,
שיתן במחירה את שנושא הוא בתרמילו.