רק רציתי לומר לך משהו אחד.
משהו קטנטן.
רציתי לומר לך שאני אוהב אותך.
בבקשה אל תברחי ממני עכשיו, אל תפחדי,
אבל כל כך רציתי לומר את זה.
הרבה זמן רציתי לומר את זה בקול.
יכלת לנחש את זה כבר קודם,
מעולם לא הסתרתי זאת.
ולמה לא אמרתי שום דבר?
אני מניח שפחדתי.
פחדתי מהתגובה שלך, פחדתי שתפני לי עורף, פחדתי שלא תאמרי לי
בחזרה כלום, פחדתי שתחליטי ללכת באותו רגע, ועוד הרבה פחדים
שמתרוצצים בליבי מנעו ממני לומר משהו.
ולמה אני אומר עכשיו?
אני מניח שפחדתי.
פחדתי שהזמן ימשיך לחלוף לו, ואני עדיין לא עושה מאומה.
הזמן ממשיך להתקדם, וגם את מתקדמת איתו, ואילו אני נשאר עם
האתמול והשלשום.
פחדתי שאני לעולם לא אוכל לומר לך את זה, ועכשיו זו ההזדמנות
האחרונה שלי.
בקרוב אני אלך למקום רחוק, ויום אחד גם את תעזבי ותלכי למקום
רחוק, ואני לא אראה אותך יותר, ואני לא יודע איך אתמודד עם
זה.
אז לכן, אני מרגיש שזו ההזדמנות האחרונה שלי.
זו המערכה האחרונה.
זה הבית האחרון.
זו נקודת השיא.
חיכיתי לה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה דברים קדמו לה.
עכשיו הנני שקט.
איני יודע מה תאמרי, איני יודע מה תעני.
אני יודע שאני ניצלתי את ההזדמנות האחרונה שלי לומר לך את מה
שליבי אומר לי במשך כל כך הרבה זמן.
איני יודע מה ליבך אומר לך.
איני יודע אם ליבך מדבר אלייך בשפה שונה,
ואיני יודע אם הוא בכלל מדבר איתך על מישהו אחר.
אני יכול להבין רק את ליבי,
ליבי המטריד אותי מדי יום ביומו,
וקורא לי לבוא אלייך.
איני יודע אם את מופתעת.
איני יודע אם אינך ידעת זאת קודם לכן.
איני יודע אם חיכית לזה.
וזה נכון שלפעמים לא הראיתי איך ליבי מרגיש,
אבל זה לא אומר שלא אהבתי.
וזה נכון שלפעמים הייתי רחוק ממך,
אבל זה לא אומר שחדלתי מלאהוב.
וזה נכון שלפעמים לא הסתדרנו, או שלא דיברנו, או שלא התראינו
יותר,
אבל זה לא אומר שהפסקתי לאהוב.
עברנו הרבה תקופות, טובות ורעות, וכולן חשובות לי.
אבל כולן גם היו קשות לי, קשות מאוד.
ורק עכשיו, כשאני יודע שהסוף מגיע, עכשיו אני אומר לך מה שליבי
אומר לי.
אני אוהב אותך.
מעולם לא העזתי לומר לך זאת קודם, ויותר לא אראה אותך.
אז אני מניח שאלו הן מילות פרידה,
שבהמשך ילווך בדרכך באשר היא,
רק 3 מלים שמסכמות הכל, אני אוהב אותך.