הם מדברים על זה כל הזמן,
הם מדברים ואני מכסה את אוזניי.
איני רוצה לשמוע עוד על זה.
יום וליל, הם מדברים על זה.
וכבר נמאס, איני רוצה בזה שום חלק.
לא ביקשתי לקחת חלק בזה,
לא ביקשתי ללכת לזה,
לא ביקשתי מאומה.
אם הייתה לי אפשרות, אני לא חושב שהייתי הולך לזה.
כמובן שאם אני אומר זאת בקול, אנשים עונים לי "אז מי יעשה את
זה במקומך?" ואני עונה להם "איני יודע".
אני רק יודע שאיני רוצה, איני מעוניין, איני ארגיש טוב עם זה
שאלך.
הרי יש עוד הרבה אנשים במקומי, שיכולים לעשות את אותו הדבר, אז
למה להכריחני ללכת לשם?
רק אותי לימדו לרצות ולשאוף לדברים שבאמת מעניינים אותי?
רק אותי מלווה תחושה של בזבוז ברגע שאני עושה משהו שלא מעניין
אותי?
אני ארגיש בקרוב תחושה של בזבוז. תחושה של החמצה.
בזבוז זמן, והחמצת הזדמנויות.
אני יכול לעשות עוד כל כך הרבה דברים.
יש לי כל כך הרבה שאיפות אליהן ברצוני להגיע.
יש לי כל כך הרבה חלומות אותם אני רוצה להגשים.
אני חולם על מקום טוב יותר.
הלוואי והמקום הזה יהיה המקום עליו אני חולם.
אבל במקום זה אני הולך להיות רק עוד כלי קטן, כלי קטן שאינו
משפיע כלל, רק עוד כלי קטן, שלא מבצע שום דבר משמעותי, רק עוד
כלי קטן, שלא יכול לעשות שום שינוי, במקום שדורש הרבה מאוד
שינויים.
אז אני יוצא ושואל "מה הטעם?", ואנשים עונים לי "אז מי יעשה את
זה במקומך?", ואני עונה להם "איני יודע".
וכעת, מחובתי ללכת, לעזוב, לנטוש אותך, ואיני יודע לאן פניי
מועדות,
ואילו ליבי אומר לי להישאר, ליבי אומר לי להיות קרוב אלייך,
להמשיך לחלום ולשאוף, וללכת בעקבות רצונות ליבי.
הדבר הזה קורא לי בתקופה מאוד לא נוחה, בתקופה בה אני אמור
לחלום חלומות גדולים, אבל אני צריך ללכת.
זה פשוט שם, יושב ומחכה לי.
אם הייתי יכול, הייתי בורח איתך, למקום רחוק.
אל תשאלני "אז מי יעשה את זה במקומך?", כי איני יודע את התשובה
לכך.
אני יודע שאיני רוצה ללכת לשם, איני רוצה להיות כלי קטן במערכה
עמוסה, איני רוצה להרגיש שאני מבזבז את זמני.
אני רק רוצה להמשיך לחלום.
לחלום על חלומות טובים, על שינוי, על מקום טוב יותר, עלייך,
וכל עוד אלף ואחת דברים שליבי חפץ בהם.
אבל זה ממשיך לקרוא לי, ואין לי ברירה.
לא אכפת לזה מה אני מרגיש וחולם, הוא ממשיך לקרוא לי.
כל כך קר, כל כך אדיש, הוא ממשיך לקרוא לי.