הגעגוע מרגיש כמו שריפה. החום הבלתי נסבל שעולה מן הגרון,
שמפריד את נפשי, שחוצב בעורקיי. הזיכרונות הקטנים, רגעים של
קיום יום יומי שהשאירו אותי ככה, מחכה להם. משחזרת אותם שוב,
מתמלאת באש. אנחנו בשדה התעופה, הבטן שלי מלאה מהקרואסון, אתה
כבר קנית עיתון כי לא מסוגל למשוך עוד קצת. אני יודעת שהם
ישאלו אותנו שאלות, אני יודעת שהם ישפילו אותך עוד מעט. אני
רוצה להגן עליך, אני רוצה למנוע את זה, אבל פוחדת ומתביישת
ושותקת. יש לי תינוק בבטן, אבל אנחנו עוד לא יודעים את זה. יש
לי את המתנה הכי יפה שנתת לי, שאקבל ממך אי פעם, והיא בתוכי.
האהבה שלנו רוצה לתת את פריה, הניצן שלה הנביט. אני חושבת לי
שאנחנו זוג כזה, קצת מוזר, אבל זוג. אם מסתכלים עלינו מהצד
אפשר לחשוב שאנחנו כבר שנים יחד. אפשר לחשוב שיש לנו מין חיים
כאלה, שמורכבים מדברים קטנים, מהפרטים הקטנים של ארוחת הערב,
מהתמונות על הקיר, מהמילים שאנחנו אומרים אחד לשני. גם אני
יכולה להאמין בזה לרגעים. אני מרגישה חזקה. אתמול כישבנו
בנרגילה היית כל כך אבוד, היית כל כך שלי. ואני ניסיתי לארגן
אותנו, לקבוע איך נמשיך את היום הקשה הזה. והיית לידי, אז
צחקתי. וקריר במטוס, ואין מי שיבוא לקחת אותנו משדה התעופה,
ואנחנו מנסים לנחש איפה אנחנו נמצאים עכשיו בדיוק. מדבר יהודה
או הנגב? כביש הערבה? במונית, אני מנסה לנחש מה הנהג חושב
עלינו. אני נשענת על היד שלך, אתה מחבק אותי. אתה רושם מספר של
מכונית למכירה והנהג מקשיב לסיפור שלנו על התאונה, אומר שהעיקר
שאנחנו בסדר. אנחנו עייפים, מבולבלים, אנחנו יחד.
הלכנו לאכול יחד צהרים, אני מזמינה. אתה מצייר אותי על המפית
של השולחן, לא יצא כל כך דומה, אבל עשית לי תלתלים כאלה יפים.
אני מעשנת כמו קטר, כי אני פוחדת ממך.
כשגדל לך השיער ונראית קצת כמו בין-גוריון שאתה כל כך שונא,
ליטפתי אותך, ועצמתי את העיניים כשאתה השארת אותן פתוחות
והידיים שלך נגעו בי בכח, ואני צעקתי באוזן שלך, ואתה עשית
פרצוף כזה, שרציתי לבכות מרוב אושר. אתה, אבן שלי, עור צחור על
עץ. סלע. השערות שלך נשרו על הרצפה. חיברנו חוט מאריך כדי
שהמכונה תגיע לאמבטיה והנחנו שם כיסא. אני נזהרת עם המספריים,
עושה קו ישר ישר מאחורה. מנשקת לך את הגב, קצוות של שערות
דוקרות נכנסות לי לפה. איך שאתה יפה. איך שהגוף שלי מכיר אותך,
נפתח אליך כמו שדה של שעורה, שהרוח מקפלת אותו, ומשירה אותו
חזרה למעלה. איך שהעור שלי מכיר את הקצב שלך, איך שהוא מחכה
לו, רץ אתו, עוצר. חלקים של פאזל, הבליטות והשקעים, הגלים
והעמקים.
ומול הטלוויזיה הכבויה, כשהידיים שלך מונחות על הרגליים שלי
מונחות על בירכך. מנסה להרגיש כאן נוח. הקול של פיירוז עוזר
לנו עם הדממה. אתה מתרגם לי את המילים, אני מנסה להרגיש כאן
נוח. שירי ילדים, השירים של הילדות שלך. ואני פתאום מבינה ככה
שאף פעם, כמה שנתרגם ונסביר, ונהיה סבלנים ונשתדל, אף פעם אני
לא אוכל להרגיש את הרגשות שאהובי מרגיש כששומע את המילים האלה.
אף פעם לא יחזרו אלי תמונות ילדותי, אף פעם לא אשמע את אימי
מזמזמת לי את הכאב הזה. ואתה משנן את התובנה הזו שאני מספרת
לך, משנן אותה היטב, כדי לזכור להשתמש בה כשתרצה ללכת ממני.
כשחזרנו מבית החולים נורית ואמיר ורלי היו כאן. ואתה הכנת לנו
ממולאים. רוקנת תפוחי אדמה, קישואים וחצילים. רוקנת ירקות
לחברתך המרוקנת מהתינוק שלנו.
ואחרי שהלכת, והשארת אותי מרוקנת מתינוקות ומחיים ומשמחה
ומרצונות קניתי לי את פיירוז. והתמלאתי בזיכרונות שלך וחיכיתי
מול החלון והתמלאתי באש הזו של הגעגועים.