התיישבתי בספת העור שעשתה חריקות מביכות כשהתמקמתי בה, הרגשתי
את חיכוך העור השחור בקצה רגלי, כמה התחרטתי על השמלה הקצרה
שלבשתי.
"אפשר לעשן", שאלתי בקול הצרוד שלי, ולפני התשובה קירבתי את
הסיגריה לפה, הוא הנהן, קירב אלי מאפרה ונשען אחורה במושבו.
"אז, אולי תסבירי לי מה את מרגישה"
אולי אני אסביר לך למה אני לא רוצה להיות פה חתיכת אלטיסט
נפוח,
"אה, ההורים שלי חושבים שאני צריכה טיפול", אני עונה בשקט
ומנערת מעלי את האפר שהתפזר.
"את חושבת שההורים שלך צודקים?", האמת שאני שונאת את ההורים
שלי, הם פולנים לחוצים שחושבים שכולם צריכים להיות עורכי דין
בסוף, הילדה שלהם קצת דופקת את הראש בקיר אז הם נלחצו לא משהו
רציני.
"אני...אני לא בטוחה, אולי הם טיפה מגזימים"
הוא מביט אלי במבט חודר, או לפחות אחד כזה שנראה לו חודר, עם
הקרחת הבוהקת הזו שלו והחולצה המשובצת עם עיגולי הזיעה בבית
השחי.
המצח שלו נוטף מים שנוזלים על הגבות העבות והסבוכות שלו, הוא
מנגב את הפנים בחתיכת טישו מדובללת שהוא דוחף לכיס כל כמה
דקות.
"לפי האבחונים האחרונים שעשינו, אה, אני מאמין שיש חשד הגיוני
ש...אה... את סובלת ממאניה דיפרסיה, זה ניתן לטיפול בעזרת
תרופות ו..אה...", הוא שותק, מנגב שוב את טיפות הזיעה ממצחו
הגדול ומסתכל עלי.
מאניה דיפרסיה הא?, סוף סוף גם לי יש איזה משהו חביב כזה,
דיכאון נעורים זה כבר סתם בולשיט, אין אפס בלי אחד כזה, מאניה
דיפרסיה, אני מגלגלת את האותיות על שפתי, טועמת את הצליל של
מחלת נפש.
"זה, נשמע נורא", אני אומרת וחושבת שאם המשחק שלי היה טיפה
יותר משכנע היו כינורות ברקע.
אני מוחה דמעה ומקנחת את האף, מכינה את נאום האוסקר שלי.
"אנחנו ניתן לך כדורים, טיפול שבועי, ובאמת שהכל יסתדר", הוא
אומר ומשפיל מבט, אני מדמיינת את אשתו השמנה ושני הילדים
המפונקים והנפוחים שהוא חוזר אליהם כל יום.
הטלפון מצלצל לפתע וצלילו הצורם קודח בראשי
שיענה כבר, שיענה כבר.
הוא מבקש את סליחתי ומרים את השפורפרת מכנה.
קולו המתרפס אומר בטון מתחנחן "אין בעיה, כן יקירה"
הוא קם לארון שלו, להביא את דפי המרשם, ואני רואה את הכרס שהוא
טורח לארוז בתוך החולצה הזו, חיקוי של איזה מעצב, וחגורה
שנסגרת בדיוק מתחת להר הזה שהוא קורא לו, "בטן".
הוא מזיז את עצמו בכבדות ורושם את הכדורים שאמורים לעשות אותי
נורמלית ומקסימה, בדיוק כמוהו.
אני מודה לו, בעיני מבט בוז נשלח לכיוונו.
את הכדורים אני זורקת בפח הראשון שאני רואה, להורים הבטחתי
שאני לוקחת אותם, לא שוכחת אפילו אחד.
כולם אמרו שרואים את השיפור אצלי, "הילדה פשוט פורחת, נס
הכדורים האלו, פשוט נס".
הפסיכולוג ממשיך להפגש איתי פעם בשבוע, כשצלילה של מחלת הנפש
שלי הולך ונגרס בפיו בכל פעם מחדש, וידו השמנמנה עוברת על פני
הדף ורושמת שמות לועזים של תרופות שלא אקח לעולם.
וההורים מחייכים, כי הילדה נורמלית, ממש כמו כולם, ומי בכלל
מזכיר מחל..... נפ.... (ששששש...), מהסים אחד את השני.
"העיקר שהילדה משתפרת, היא עוד תהיה פסיכולוגית בסוף."