האיש משומקום פוגש את האיש מכאן
מאת: גבריאל רעם-  בן יהודה

`

א. האיש משום מקום פגש את האיש `מכאן` - סיפור

`אפשר להיכנס`? שאל האיש משומקום את האיש מכאן.
האיש מ`כאן` לא ענה.
`מה קורה`? שאל האיש משומקום.
`מה? מה? מה?` בהה בו האיש `מכאן`. `מי אתה, מה אתה רוצה`?
`אני רוצה לנסוע לשם` ענה.
`אבל, אבל, מי אתה בכלל. אתה לא יכול בכלל לנסוע, בכלל
לשומקום.
`אבל שילמתי כסף, ועמדתי בתור, כמו כולם (יורשה לי לציין) אז
למה לא`?
-הביט בו `האיש מכאן` במבט חלול. ולא הבין מי זה ומה הוא רוצה
ממנו, מה הוא
עושה שם ולמה הוא שם ואיך הוא שייך בכלל למה שקורה. הוא לא
בתכנית ולא בתסריט,
הוא לא רשום בשום מקום. הוא לא חלק מיתר הנוסעים, הוא בכלל לא
היה צריך להיות
שם. ועובדת היותו, כאן, במקום הזה, היא בגדר טעות. שהיא מוזרה
בלשון המעטה.
שילך למקום אחר, אליו הוא כן שייך. כי לבטח הוא שייך לאן שהוא,
אבל לא `לכאן`,
כי כאן הוא לא רשום, הוא חריג, איך בכלל הגיע לכאן`?
`לא שייך, לא שייך, לא שייך`, מילמל לעצמו האיש מכאן, כל הזמן
(כתקליט ישן
שנתקע בערוץ(.
- ואילו הראשון, האיש משומקום, גם הוא לא מבין, לא מבין מה לא
בסדר? למה הוא
לא עובר? הוא הרי אדם ככולם? חי ככולם. בעל רגש ונשמה ככולם?
אז למה לא?
ולא רק שהוא לא מבין, אלא שתוך שהוא שקוע במצוקה הזו שלפתע
צנחה עליו, הוא
גם לא חש, לא שם לב שהאיש מכאן לא שמע ממנו את מה שהוא שומע
מכל האנשים מסביב:
את שקשוק השלשלאות שבידיהם וברגליהם. וכי זו הדרך היחידה שהם
מתקשרים עמו,
כי על עיניו משקפי שמש ענקיות וכהות, משקפי שמש המסתירות את
עיניו העיוורות.
                                                         
                                                     

ב. האיש משום מקום פגש את האיש `מכאן` מסה )וניתוח הסיפור(

"לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת
נסיבות אחת, תפקיד
אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים
רחוקות בהבדלים
הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר
בביתו, עוד
אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלא...  
...לכל בני האדם בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך
ובין אם לאו
יש תפקידים מסויימים שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו
יכול היה המשחק
להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם
כיצד הוא עובר
מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי
עשה זאת בכוונה,
שזוהי פעולה מודעת מצידו.
לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי
הנסיבות החיצוניות,
ואי אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין
איננו קיים".
הדרך הרביעית, אוספסנקי, זמורה ביתן,3991 , עמ` 65(.

"עליכם להכיר בכך אמר ג. בהקשר זה שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר
של תפקידים
שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו
אותו בנסיבות שונות
אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז לזמן קצר הוא
יהפוך להיות
הוא עצמו)...( לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו,
ובפרט להכיר
את מוגבלותו הרי זה לדעת הרבה.
אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו
לחרוג ולו רק לרגע
משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור
לתפקיד כלשהו
מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל
ללא הפרעות והרגשת
המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב`עבודה`, על מנת להסתכל בעצמו,
חייב אדם להשלים
עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים.
רק לאחר שהתנסה
באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם
אינו משחק אף
אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר
שלו, הוא מרגיש
שהוא עירום.
קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו?
האם הוא מעוניין
בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו
בראש ובראשונה
לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש
נוחות ושלוה."
אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ` 652-7

"אנו יכולים להיות אנו עצמנו רק באחוז אחד, ובתשעים ותשע
אחוזים - אנו יצורים
סוציולוגיים.
ישנה בנו המהות `האני`, והייצוגיות ה`אני החברתי.
ה`אני החברתי` היא המסכה שיצרתם כדי להסתיר את מהותכם.
המסכה: קשה מאוד לגלותה, לכל אחד סיבותיו הוא למען הגן על
עצמו."
מרגרט אנדרסון, "הדוקטרינה הלא ידועה", ,2691 ANAKRA עמ` 36

-                                     -                    
                       -
כולנו ממלאים תפקידים, תפקידים שונים, ולכל אחד יש תפקיד
והתפקיד הוא 'הוא'.
כמובן שזה לא 'הוא' האמיתי, זה רק תפקיד, אך זה ממלא נפח, תופס
מקום, מעניק זהות
ומאפשר לו להסתדר בעולם נטול מהות, חסר נשמה, שבו לאנשים אין
ייחוד אישי, בעיקר
שייכות ציבורית והשייכות היא על פי הפונקציה, על פי התפקיד.
התפקיד הוא הדמות,
התפקיד הוא הישות, התפקיד הוא האדם והאדם הוא כלום.
בעולם זה, המזהה ומתייחס בעיקר לתפקידים, בו הישות הפנימית של
האנשים נעדרת.
בעולם שכזה, הרוב הבהחלט גדול של האנשים מאמץ לעצמו זהות
תיפקודית המשמשת בתפקיד דומה
לזה שמשמש כרטיס מגנטי, המועבר בחריץ שעל דלת הכניסה לחדר בבית
מלון, או כרטיס
מגנטי המועבר גם הוא בחריץ בתוך קופסא קטנה בכניסה השמורה רק
לבעלי אישור.
הזהות הזו יכולה להיות כל דבר שהוא ייצוגי ומקובל כבעל ערך
תיפקודי בחברה.
למשל היות האדם חלק ממשפחה, `אני אח של, גיס של, אבא של, אישתו
של וכו` כשהמדובר
על שיבוץ כללי בחברה. אך במקומות מסויימים צריך שתהא התאמה בין
המקום לבין
האנשים שם, למשל בחדר במיון, על האדם שם להיות חולה או קרוב של
חולה. המשבצת
לתוכה מתשבץ האדם צריך שיהיה משהו שמתאים אליה.
המערכת, כל מערכת, בנויה כך שהיא מזהה  רק את אלה שמתאימים
למסגרת התפקיד שאותו הם
אמורים למלא. כך למשל מסעדה ערוכה לקלוט זוגות או חבורות;  אין
שם שולחנות
שערוכים רק לאדם אחד, אם בא אדם לבדו, צריך לפנות את הסכו"ם
שמולו. כשאדם
נכנס לבד למסעדה, בדרך כלל השאלה: `כמה אתם`? למרות שהוא נכנס
כאמור בגפו.
וזאת מכיון שהוא לא משתלב באיך שהם ערוכים.
מערכת, כמערכת, לא בנויה להתיחס לפריטים יחידניים  בתוקף היותם
פריטים, על כל הייחוד
האישי הכרוך בזה. הם ערוכים להתייחס למה שמשתבץ תפקודית כחלק
מן התבנית של המערכת.
רואים זאת היטב במערכת הרפואה; אם לאדם מחלה שקיימת במערכת, אז
יש תרופות (בדרך
כלל) ויש טיפול. אך אם הוא בא עם תסמינים לא מזוהים, היחס אליו
הוא כבר לא כאל חולה,
היחס משתנה ועכשיו מתייחסים אליו כאילו שהכל בסדר, הוא רק חולה
עם המחלה שלו רשומה
במערכת. דבר דומה מתרחש בבית הספר, שם אין חשיבות למבנה הנפשי
הייחודי של התלמיד,
כשרונותיו וכו`, מה שחשוב הוא  אם הוא מצליח להשתלב במערכת
כמות שהיא,
והעזרה שיקבל היא איך להשתלב. ואם הוא בכל זאת נותר יחיד
ומיוחד, בעל  זהות אישית מובהקת,
אך ללא השתלבות לאיך שהמערכת כבר בנויה - הוא לבטח יפלט. כל
מערכת בנויה כך שכדי שיחידים
ישארו בה הם צריכים לוותר על סוג של ייחוד ולאמץ תנוחה
קולטקטיבית.
וכך גם בני אדם בעבודה; למשל כשהם נותנים שירות או מטפלים בבני
אדם: הם לא מביאים עמם לעבודה`
את עצמם כדי שדרל 'העצמי' שלהם יתייחסו למרכיב הייחודי באנשים
שהם מטפלים בהם. והם לא מביאים את
העצמי שלהם  כי אין בזה צורך וזה רק מפריע. ועל כן אם הם
נדרשים לפתע ליחס אישי או ייחודי לאדם,
בתוקף היותו אדם, ולאוו דווקא בתוקף השתייכותו למערכת שאותו
עובד מתפקד בה -
לפתע הם  לא יודעים כיצד להגיב. כמו אותו פקיד בסיפור הפותח;
אין לו את הטכנולוגיה
להתייחס לאדם כאדם, רק את הפרוצדורה ונהלים להתייחס לאדם כפריט
בעל זהות חברתית
ואני תיפקודי. וצריך אני תיפקודי אחד כדי לזהות אני תיפקודי
אחר. כך שאם האדם בא לנותן השירות
ללא זהות תיפקודית זה כאילו שהוא בא עירום. כמו שאומר קודם
גורדייף, בהקשר אחר, ולא שהעירום מבייש, פשוט אם לא לובשים
מדים אין אדם.
כי המערכת לא יודעת לזהות ולהתייחס לבני אדם, רק למסכות,
תוויות שם, תוארים
ותפקידים.
הדבר דומה לסרטים הישנים הללו על הרואה והלא נראה. ניסוי
במעבדה גרם לו להפוך
ללא נראה ואז הוא רואה הכל, אך לא מתייחסים אליו כי לא רואים
אותו, וברצותו
שיתייחסו אליו, הוא או מחתל עצמו בתחבושות, ונראה כמו מומיה,
או לובש בגדים,
מרכיב משקפי שמש, כובע וזקן מלאכותי, ואז רואים אותו, אז הוא
קיים. כלומר,
רואים אותו דרך התחפושת, דרך מה שהוא מלביש על עצמו מבחוץ.
גורדייף מכנה
זאת בשם: `זהות מאומצת` (פרסונליטי), וזאת בניגוד למהותו
הגלעינית, לעצמיותו
האמיתית של האדם (אסנס).
אדם יכול להקרין מבפנים נוכחות עזה ביותר, אך זה לא יעזור לו
אם אין לו `תווית
שם`, המערכת, כמערכת לא ערוכה ובנויה לקלוט ולהתייחס לישויות
עצמאיות, רק לתדמיות
תיפקודיות. (אין לה `חוגה` או כלי מדידה למדידת נוכחות, רק
לזיהוי תוויות ותוארים(.
הזיהוי וההתייחסות לאדם דרך התפקיד הנו חיוני לאנשים השקועים
בשינה, וישותם
מצויה בתרדמת. ובתוקף כך הם גם ישנים לתוך הפנימי של בני אדם
ולעצם נוכחותם.
והיות וכך, הם צריכים שאנשים יודיעו להם אודות נוכחותם דרך
סימנים חיצוניים,
כגון תפקיד, תואר, משרה, וכו`.
ככה זה כשחיים באופן אוטומטי, מכאני. כשרמת המודעות או
הריגושיות הן חיצוניות
וגסות. במצב כזה קווי המיתאר של הדברים הופכים לתחליף לגלעין
האמיתי שלהם.
גם בתקשורת בינאישית, קיים דיבור של מהויות, הנסוב אודות
ניסיון להבין דברים
ברמת העומק שלהם, את המשמעות שלהם. בעוד שדיבור האחר הנו
מכאני, סתמי, דיבור
של להג ופטפוט שלא בא לפגוש את האדם כאדם, אלא להחליף מתכונים
אודות מוצרי
צריכה או איך להשתמש במוצרים או חפצים יותר טוב. בעולם של
תוויות, לשום דבר
אין קיום בפני עצמו והוא גם לא מעורר סקרנות בעצם קיומו, אלא
הוא חפץ או כלי
שהינו שימושי או לא. אנשים מחליפים ביניהם תוויות; `ביקרתי,
קניתי, קראתי`.
אך אין כמעט שיתוף ברגשות, חוויות תחושות אישיות, השקפות.
האני האמיתי מושבת. מדברים דרך התחברות למה ששולי וטפל בחיי
אדם: הנאה, הכרה,
רכילות, וכו`, על כל מה שמקיף את האדם, ולא עליו עצמו ובטח שלא
על מה שחי
בו.
כך בין ידידים, או אנשים שהם כבר ביחד. אך עם נשוב ליחס אל
זרים, הרי ששם בוחנים אותם דרך
שייכות תיפקודית, כאמור, והתפקיד הוא זה שדרכו מתייחסים לבני
אדם.
ותפקיד זה מורכב מהרבה פרמטרים, שרובם ככולם זרים למה שחי באדם
כאדם, למה שאנושי
בו. ובסופו של דבר הפרמטרים התיפקודיים הללו הם שאמורים לגרום
לאדם שפוגש אותו להיות מסוגל לשייך אותו
לפורמט מסויים. שם המשחק הוא משחק השייכות; להיכן האיש הזה
שייך? באיזה
משבצת לשים אותו? משל העולם הוא מחסן אחד גדול, והדבר החשוב
במפגש עם אנשים
הוא לא להבין אותם כשלעצמם ולהכיר אותם לעומק, אלא להיכן לשבץ
אותם? והנה כמה
שיבוצים אופיינים: שייכות מיגדרית, שייכות אתנית, שייכות
לאומית, פוליטית,
מקצועית, מעמדית וכו`.

כל אלה הם כרטיסים שעוברים בחריץ. הם ברי זיהוי וברי התייחסות
בעולם שמאוכלס
באנשים ישנים ששייכים לקולקטיב כלשהו. עולם שהוא מת לכל דבר
שהוא חי ואינדווידואלי.
ועל כן כל שהוא חי ואינדוודואלי, אך נעדר זיהוי תיפוקדי
קלוקטיבי אינו בר
קיטלוג. דהיינו, לא ניתן להכניס אותו למגרות וקטגוריות
משותפות. וככזה מושמת עליו התווית: אאוטסיידר.


עולם זה שלנו היום, כבר לא מוכשר לטפל בבני אדם כיחידים
אוטונומים, אלא רק
בקבוצות, ובעיקר קבוצות גדולת. למשל התעשיה, מגלגלת מליוני
דולרים על ידי כך
שהיא מכוונת לקבוצות צריכה המורכבות ממליוני בני אדם. וכך גם
לגבי ספרים, סרטים
וסדרות בטלויזיה כולם מיוצרים כך שידברו אל מגה-קבוצות, ולא אל
יחידים. כי
ליחיד אי כוח קניה, אין לו השפעה ועל כן אין להתייחס אליו. הכל
הוא מערכת שנועדה
לטפל בכמות גדולה של בני אדם בבת אחת, ועל כן היחיד בה כאדם,
כאנוש לא קיים.


גם בית ספר נועד לקלוט ולטפל לא בתלמידים אלא במחזורים,
בשכבות, ובכיתות. תלמיד
מקבל התייחסות רק כשהוא חלק מכיתה או שכבה או מחזור. ואם תלמיד
מסויים לא לובש
את החזות של הרוב ולא מקבל את הציונים של הרוב (כי יש לו מבנה
ייחודי שמצריך
התאמה עדינה) המערכת, כאמור, תיפלוט אותו.
כך שסך הכל אנו חיים בעולם של מערכות שנועד לטפל בקבוצות ולא
בבני אדם. אמנם
בני אדם יכולים גם הם להיות מטופלים, אך זאת בתנאי שהם בעלי
תפקיד ותפקיד שתורם
לקבוצה. כך ששני המרכיבים שמקנים לאדם יחס אליו הם שייכות לרוב
(פרולטריון(
או תפקיד חיוני או בר השפעה (פונקציונר(.
בעולם כזה היחס ליחיד הוא יחס שטאנצי, מתייחסים דרך שבלונות,
כמו במפעל שמייצר
ייצור המוני. ואם הוא לא מתאים לשטאנץ הוא כמו לא קיים. וכולנו
למדנו
להתייחס ליחיד דרך השטאנץ, שדרכו מתייחסים לכולם. אך זאת  רק
אם אותו יחיד אינו בעל תפקיד מכובד
או חשוב או היררכי. ואם אינדווידואל (הרגיל) זקוק ליחס אישי,
מסיבה זו או אחרת, המערכת
נתקעת; אין לה את התיכנות לטפל באדם כאדם. בלי השטאנץ לא
יודעים איך להתייחס.
וכך יוצא שבפגישה ראשונה עם אדם שאיננו מכירים, אנו מנסים
נואשות לקטלג; מסתכלים
על הבגדים, על ההופעה, מנסים למצוא נואשות כל רמז שיעזור לשים
את האדם בקטגוריה
כלשהי. ומשלא מצליחים, לא יודעים מה להגיד, המבט מתרוקן,
קופאים. אין תיכנות.

(הערה  לסיכום: לגורדייף יש גישה מעניינת ומשונה לנושא זה של
תפקידים. הוא מסכים שלבוש
התפקיד בא במקום יחס מהותי ואמיתי לאדם כאדם. אך הוא מעגן זאת
בקונטכס אחר,
לטענתו, אנשים נולדים לתוך תפקידים מקובעים; קיים מצב של חזרה
מתמדת של הכל
על הכל. זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר,
כל הזמן אותו
המחזה. ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם
משחקים את אותם
התפקידים, אין התפתחות או שינוי.  אותו יחס בין עשירים לעניים,
קואליציה ואופוזיציה,
נשים וגברים, משכילים ובורים. למרות ההשכלה הפרופורציה בין
משכילים לבורים נותרה בעינה. וכו`.
מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני
של התפקיד משתנה, במקום
עגלון נהג מכונית וכו`, במקום פנקסן מומחה מחשבים, אך במהות זה
אותו התפקיד.
וכך אדם לפי המשפחה והגנטיקה כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר,
נולד לבית
סוהר של תפקידים roles    אך מי שמצליח לעבוד על עצמו ולהגיע
לרמה של תודעה
כלשהי צמידות לתפקיד סותרת תודעה או מודעות, מיד מתחיל לחרוג
מן התפקיד,
ואז אנשים שיודעים בתוכם מי אמור לשחק מולם, שהרי התסריט רק
חוזר על עצמו בכל
הצגה, מרגישים שאין להם טקסט מול אדם שכזה, הוא לא אמור להיות
במחזה, או לפחות
הוא לא משחק בהתאם לכללים; השורות שהוא משמיע אינן כתובות. ואז
או שהוא מעורר
בילבול, מבוכה, או שפשוט לא זוכה ליחס כלל, (כי אין להם שורות
כתובות עבורו(.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
גבריאל רעם. מתוך "ספר הלא הגדול - על תופעת האאוטסיידר והאדם
המורד". יצא לאור בסוף שנת 2003 בהוצאת ידיעות אחרונות.