יכולתי ממש לשמוע את האמת פורצת מתוכי, ללא מעצורים, אבל
המשכתי לשתוק, להביט בפרצופו המופתע, ואחר כך בגבו, לבסוף בדלת
חדרי, שהוא טרח לטרוק בחוזקה כך שכל הבניין שמע. יכולתי גם
לנסות ולשקר, אבל לא היה צורך, הוא כבר הלך, ולא ציפיתי לשובו.
"אני לא זונה" רציתי לצעוק, "ובטח לא של דניאל", אבל לא היה
בכך טעם. קברתי ראשי בכר ונרדמתי בדמעות. מתוך שינה שמעתי את
צלצולי הפלאפונים, את הטלפון, קולה של אמא, הרגשתי את החתולה
מטפסת על גבי בעצבנות, ואת הקור חודר לעצמותיי, אך לא טרחתי
להגיב, לענות, או להתחפר תחת השמיכה, רק המשכתי לדמוע שינה
רדופה, עד שקרני השמש הראשונות של הבוקר חדרו את התריסים והפכו
את חדרי לסאונה.
קמתי מן המיטה, התארגנתי במהירות ויצאתי מהחדר. רק רציתי
להתרחק מהכל, להעלם, לקחתי את המפתחות והרצועה מהמדף בכניסה
וקראתי לרינגו שיבוא. כשיצאתי מחדר המדרגות, חיברתי את הרצועה
לקולר וביקשתי מרינגו להוביל, הוא כשכש בזנבו כאילו נתתי לו
חתיכת בשר גדושה, ופנה לעבר ההר, מבלי לחשוב נתתי לו לגרור
אותי בעקבותיו. כשכבר עמדתי בקצה ההר, משקיפה על הבניינים
המכוערים של אזור המרכז, נרגעתי. שאפתי את אוויר הבוקר הקריר
לתוכי והתיישבתי על מרצפות האבן באפיסת כוחות. שחררתי את רינגו
מהרצועה, ונותרתי שם, עם המחשבות שלי, זמן רב.
"את יודעת כמה דאגתי לך?" נשמע קול מאחורי. חייכתי. כל כך טוב
לשמוע את הקול הזה. "לא, אני לא יודעת" עניתי, ועדיין לא
סובבתי את ראשי. הוא התכופף מאחורי, מחבק את צווארי "ילדה
טיפשה, כל הלילה לא ישנתי בגללך, אם הכלב המופרע שלך לא היה
מחליט להעיר את כל השכונה על הבוקר, בכלל לא הייתי יודע שאת
פה" הוא נצמד אלי בניסיון לחמם אותי, עדיין אינו רואה את פניי.
"היית יודע שאני פה, אתה הרי המלאך שלי" ידעתי שהוא שומע את
החיוך בקולי. הוא קם והתיישב מולי, הבטתי בבטון תחתיי, שלא
יראה את עיניי. הוא הושיט ידו אל סנטרי והכריח אותי להביט בו.
"מלאכים יש רק בשמיים ילדונת" הדמעות שבו לזרום, "דניאל שלי"
קרסתי עליו בחיבוק חזק במיוחד "מה אני אעשה?"

שבוע חלף מאז, הפלאפונים שלי נותרו סגורים, לא היו לי כוחות
להתמודד עם העולם, כל כך פחדתי מסופו הקרב של הקיץ, של החופש,
מן הסתם, מהרגע שבו אאלץ להפסיק לברוח. ישבנו על ההר באמצע
הלילה, מחובקים אחד בתוך השני, כמו שרק שנינו יודעים, וכל כך
אהבתי אותו ברגע הזה, כמעט יותר מאשר את עמית. הוא ליטף את
פניי בידו האחת, בעוד שאני שיחקתי באצבעות ידו השניה, "אתה
זוכר את הפעם הראשונה שלנו?" שאלתי אותו. "מה פתאום את מעלה את
זה עכשיו?" נימת קולו של דניאל הייתה מעט כעוסה. "אתה לא היית
מאוהב בי. נכון?" הישרתי מבטי אליו. "תפסיקי לדבר שטויות. אם
את רוצה לחזור לטיפוס ההוא שלך אנחנו צריכים להחליט מה את
הולכת לומר לו" התפלאתי על דניאל שלי, שכל כך חשוב לו שאני
אחזור לעמית, הם אף פעם לא הסתדרו ביניהם, "אתה עוזב אותי.
בגלל זה אתה רוצה שאני אחזור לעמית. כי לא תהיה פה לשמור עלי."
ידעתי שאני אומרת שטויות, אבל כל כך רציתי שהוא יאמר שהוא תמיד
יישאר פה בשבילי, כל כך הייתי צריכה שהוא יאהב אותי. "אני לא
עוזב אותך" דניאל לא נכנע לרצונותיי "אני רק רוצה שתפסיקי
להיות כל כך עצובה" הוא לקח את ידו מתוך ידי והחל להעביר אותה
על שיערי כמנסה להחליקו. "בוא אלייך הבייתה, אני מבטיחה לחזור
להיות שמחה" חייכתי וניסיתי לקום, אך הוא מיידית משך אותי
בחזרה אל הרצפה "את לא זונה!" צעק עלי, "תפסיקי להכניס לעצמך
לראש שטויות. עמית לא ידע על מה הוא מדבר, הוא היה פגוע,
עצבני, או לא יודע מה, אני לא שכבתי איתך אף פעם רק בשביל
הסקס, ואני לא מסתובב איתך רק בגלל ששכבנו" הוא נעצר לרגע,
כחכח בגרונו והמשיך "אני אוהב את מי שמסתתרת בתוכך, כיף לי
להיות איתך, לא איכפת לי לסבול את השיגעונות שלך, טוב לי שאני
יכול לעזור לך, אבל את צריכה לצאת מכל הדיכאונות האלו. יש לך
אהבה עכשיו, אז לכי ותדברי איתו במקום להתחפר בבית, עוד שבוע
אתם מתחילים ללמוד ותצטרכי לראות אותו כל יום, לכי אליו לפני
כן ותסדרי את העניינים, אל תחכי למשיח כי הוא יתייאש מלחכות לך
וימצא מישהי אחרת" דניאל קם והלך. נשארתי לשבת. לא הייתי בטוחה
בדבריו או ברגשותיי, אבל דבר אחד ידעתי, דניאל אף פעם לא היה
מאוהב בי. הוא היה המלאך שלי, וטוב שכך, מכיוון שבהחלט הייתי
זקוקה לו.  לאחר זמן מה קמתי גם אני, ניערתי מעלי את האבק שדבק
בי והתחלתי ללכת בכיוון הבית. כשהתקרבתי ראיתי אור בוקע
מהסלון, אבא היה שם. לא היו לי כוחות להתמודד עם הריבים שלו
ושל אמא, על כן המשכתי להסתובב ברחובות. לבסוף מצאתי את עצמי
שוב על ההר. התיישבתי בתצפית, בוהה אל עבר אורות העיר. עייפה.

"דניאל אמר שאת רוצה לדבר איתי" הוא עמד מאחורי. הלב שלי החסיר
פעימה, ההתרגשות געתה בי. "לא" עניתי לו "אין לי מה לומר לך"
כרגיל, שיחקתי אותה דרמטית, לא טרחתי להביט אחורנית, אלא
שבאותו רגע מישהו ניער אותי חזק "קומי ותפתחי את הפה שלך. הוא
מחכה." דניאל משך אותי בכוח.
"תעזוב אותה" עמית ניסה להפריד בין ידיו של דניאל לבין כתפיי.
"למה הבאת אותו? טיפש!" צעקתי על דניאל, הייתי מופתעת מהעובדה
שדניאל העדין שלי התנהג כך, כופה עלי שיחה עם עמית ועוד מכאיב
לי. "מה אתה רוצה שאני אומר לו? שהוא צדק? שאני זונה ששוכבת
חופשי עם ידידים שלה? שלפני שעה בערך הצעתי לך שנלך אלייך
הבייתה ונעשה את זה?" שניהם הביטו  בי במבטים משתאים. לא
מורגלים לטון הארסי שבקע מפי, או אולי מילותיי הן שהדהימו
אותם. "אני מיותר פה" התנער עמית מתדהמתו "חשבתי שיש בינינו
משהו אמיתי, אבל מסתבר שאת מסובכת בקשר עם הידיד היקר שלך, אז
אני הולך. לא מבין למה בכלל באתי" ושוב הוא הפנה את גבו, התחיל
להתרחק. הפעם לא הייתה דלת לטרוק, הוא לא יכל להעלם ביציאה
מרשימה. החיים הם סרט, ואם הייתי צופה בהם מהצד, ייתכן שהייתי
מחשיבה אותו לקומדיה גרועה. "עמית, חכה" צעקתי אחריו. "זה לא
נכון מה שאמרת. אני לא בקשר עם דניאל. תן לי להסביר לך" הוא
הסתובב בחזרה לכיווננו. הפעם היה זה תורו של דניאל לשבור את
המשולש בו עמדנו. "אני הולך, תהנו משארית החופש שלכם. ותשמור
עליה ילד, כדאי לך" הלך, נעלם בין הצללים, אפילו נשיקה על הלחי
לא נתן לי, הייתי עסוקה בניסיון לסדר את מחשבותיי לגבי עמית
ולכן לא אמרתי דבר.
"אני מחכה להסבר" עמית שבר את השתיקה. העיניים הירוקות שלו
נצצו בחשכה. "בוא נשב" סימנתי על הבטון. הוא התיישב, בדיוק
בנקודת התצפית של דניאל ושלי, התיישבתי בתוכו, והתחלתי להסביר.
סיפרתי לעמית על ההכרות שלי עם דניאל כשלשנינו היו בני זוג,
ועל השלב שבו דניאל ואני נהיינו חברים הכי טובים, וכשהלבד הציק
לנו, היינו יחד, לא מאוהבים, אבל אוהבים, ובין היתר גם שוכבים.
כל אחד צריך חום, ודניאל היווה בשבילי תנור תמידי, היה שם
תמיד. "עד שאתה הגעת" אמרתי לעמית, "זה היה כשדניאל התגייס
ונותר מרוחק מעט. והייתי כל כך מאושרת, שקצת שכחתי אותו. אלא
שכשדניאל יצא לרגילה הכפולה שלו לפני שבועיים, ואתה עוד היית
באילת, דניאל שיתף אותי בבדידות שמעיקה עליו, ישבנו על ההר,
בדיוק פה, כמו ששנינו יושבים עכשיו, והוא ליטף אותי, כמו תמיד,
בגלל שאנחנו כאלו, נוח לנו ביחד, ואז טליה עברה פה עם החבר
שלה, והחליטה שחזרנו להיות יחד, אז כמובן שהיא ישר רצה לספר
לך. אבל דניאל ואני אף פעם לא היינו יחד, נכון, שכבנו פעם, לכן
לא הכחשתי כששאלת אותי אצלי בחדר שבוע שעבר, הייתי בשוק שבכלל
העלית בדעתך שאני בוגדת בך. אם לא היה לי טוב איתך הייתי
מסיימת את הקשר, חשבתי שאתה מכיר אותי, שאתה יודע שאני לא אחת
שתבגוד. נפגעתי. מאוד. שבוע אני בוכה לדניאל עלייך. אבל לא היה
לי אומץ לדבר איתך. לא היה לי אומץ לומר לך שאני מאוהבת בך,
אבל הקשר עם דניאל חשוב לי בערך באותה מידה, ואני אף פעם לא
אנתק אותו. הוא המלאך השומר שלי" השתתקתי סוף סוף, לאחר שזרקתי
מתוכי את פרץ האמת הזה שחנק את גרוני שבוע שלם. "אני לא יודע
מה לומר" עמית ניסה לברור את המילים "אני כנראה מטומטם, או
מאוד מטומטם, אבל אני לא רק אוהב אותך. אני גם רוצה לגונן
עלייך תמיד, להיות המלאך השומר שלך, לא מתוך קנאה בדניאל, אלא
מתוך צורך פנימי שלי", הוא נישק אותי פעמים אחדות. "אני ממנה
אותך להיות המלאך השומר החדש שלי" צחקתי אליו, אושר אמיתי פורץ
מתוכי. התכרבלנו זה בזו עד הבוקר. כשהגעתי הבייתה פתחתי את
הפלאפונים. 20 שיחות שלא נענו ו14 הודעות טקסט חיכו לי שם,
פתחתי את הודעת הטקסט האחרונה שהתקבלה "את כבר לא צריכה אותי,
ילדונת, מצטער אם הגזמתי קצת. נשתמע" כתב דניאל שלי, ונעלם
מחיי.