בין מלבני בטון רוח קרה ממלמלת תפילה
17 ועוד שנה, עכשיו הזמן הוא רק שלה
ויש לה חיוך בריח וניל,כבר לא פוחדת בחושך
שולחת יד לשדים שלידה ומלטפת.
אחרי אלף פחדים, עכשיו בשקט ישנה
שנה ועוד שנה , לעולם היא תישאר ילדה
באדמה חמה היא מכורבלת, כבר לא רועדת
ופרחים צבעוניים מציירים דמותה בגווני הקשת
בין ברושים כפופים אמה עדיין מייבבת
17 ועוד שנה , בשבילה הזמן עצר מלכת
ויש לה קמט מלוח, רוצה לחבק אותה ,להגיד 'אוהבת'
שולחת יד לבטון שלרגליה, ומלטפת.
יש משהו מיוחד בילדה שמצאה את השקט
לא צריך להתגעגע ,עכשיו היא כבר צוחקת... |
