ועדיין לא ברור לי מה המטרה בכל הקיום ההבלי הזה, וזה משהו שלא
השתנה בגרוש מאז השחרור שלי, לפני שנה וחודשיים. מה הוא זה
שאני מחפשת, והאם ניתן למצוא אותו מבלי שאדע מה למצוא. כבר
חודש וחצי מאז שעזבתי את העבודה בשירות לקוחות בסלקום ועדיין
לא מצאתי לי עבודה ראויה דיה כדי לממן לי את שכר הדירה והזמן
הולך ואוזל. וזה לא שיש לי הרבה אופציות, יש לי המון אופציות.
זו בדיוק הטרגדיה שבכל זה. אני פשוט לא יודעת מה אני רוצה
מעצמי. האמא המשוגעת מהבייביסיטר שעשיתי עד לפני כמה חודשים
אמרה לי פעם שעליי לנסות ולדמיין את עצמי בעוד עשר שנים מכאן.
ואני-אין לי מושג מה יקרה בעוד חודש מכאן. לכי תחשבי על עוד
עשר שנים. נורא קשה ככה לחרוץ גורלות. ומילא גורלות-אבל את
שלי??!
אדוה טסה בעוד שלושה שבועות לאוסטרליה ( מה שאומר שתקופת הספה
מסתיימת רשמית ) ושאלה אותי אם נראה לי שאמצא עבודה עד אז.
האמת היא שאם הייתי מחפשת סתם עבודה אז הייתי מוצאת מזמן. ולא
סתם עבודה, אלא עבודה עם תנאים לא רעים בכלל והרבה אפשרויות
להתפתח. רק שזה לא מה שרציתי. אני דווקא רוצה עבודה בעיצוב
גרפי כאילו שהקריירה שלי תתחיל כבר בגיל עשרים ואחת ובעקבות
קורס בסיסי אחד והרבה רצון טוב. אני חושבת שבאיזשהו מקום אני
יודעת שלא ככה העולם עובד אבל כנראה שסירבתי להכיר בעובדה
המצערת שאף אחד לא מחכה לי ורק לי שם בחוץ וייקח לי עוד הרבה
זמן וניסיון והתבשלות לפני שאגיע לאן שאני חושבת שאני רוצה
להגיע.
וכבר נמאס עליי הקיום הזה בלי התכלית והבררנות הזו שפיתחתי בכל
הקשור לראיונות עבודה. ואני כבר מומחית בלדעת מה אני לא רוצה
ובלראיין את המראיין/ת בכל שלבי הקבלה השונים ובשלבי
הבירוקרטיה הנוראיים שמחכים לי בלשכת התעסוקה ובלהוריד שערות
בכל הגוף עם פינצטה אחת אחת (כי יש זמן וככה הן צומחות לאט )
והבקיאות שלי בכל הסבוניות האלו של ערוץ שלוש אחרי הצהריים.
הגיע הזמן לשים לכל זה קץ. אני יודעת את זה. עכשיו השאלה היא
איך לעזאזל עושים את זה.

כל המחשבות האלו הביאו אותי להכרזה רשמית על תחילתו של הסוף של
תקופת הספה. התקופה הזו היא בהחלט  אחת המשמעותיות בחיי, ללא
כל ספק בעיקר בגלל היותה חסרת משמעות בכלל. כדי שתבינו מה
המשקל הרב של ההכרזה הזו, עליכם להבין מה הספה הזו עשתה בשבילי
בחודשים האחרונים וכיצד היא הפכה למרכז החיים של הרבה אנשים
ולפסגת השאיפות של היומיום הרוטיני והמונוטוני שחבריי ואני
נלחמים בו.

אני קמה בבוקר מוזגת שוקו מהשקית לתוך ספל ומציתה לי סיגריה.
מתיישבת על הספה ופותחת טלוויזיה. השעה היא כנראה עשר וחצי
למרות שהשעונים אצלי בבית מורים אחת עשרה וחצי אבל אני לא
מופתעת, הרי עכשיו אוקטובר ובדיוק אמורים לעבור לשעון חורף אז
זה בטח היה אתמול ולא שמתי לב. ליתר בטחון אני מתקשרת לאבא
לאשר את התחושה ומגלה שהרווחתי שעה שלמה שזה בעצם אומר שקמתי
ממש מוקדם היום. אדוה לא ישנה אצלי כי יש לה היום משמרת בוקר
מה שמשאיר אותי בעצם לבד באופן יחסי. עידו לא עונה (בטח ישן
עדיין) . חייב להיות משהו שאני יכולה לעשות. היות וגם ככה לא
תכננתי כלום בשעה המיותרת שצצה לי פתאום בלי תכנון אני מחליטה
שזה יהיה לגיטימי אם אתן לה לברוח ומתנוונת מול הטלוויזיה.

בטח נמנמתי כמה שעות כי התכוונתי ללכת לקניות אבל עכשיו צהריים
וחם בחוץ ולא סימפטי לצאת במזג אוויר כזה מהבית. ובכל מקרה, יש
עוד קצת אוכל בבית ככה שזה לא ממש דחוף.
סבב טלפונים קצר מעלה שאפרת בקניות ובסידורים אחרונים לפני
הטיול (דרום אמריקה, חצי שנה או עד שהכסף ייגמר) את עידו השיחה
ממני העירה אז הוא יתאושש ויחזיר לי צלצול, אדוה מסרה שהיא
מתגעגעת ותגיע "או אחרי או לפני האירובי", תלוי אם תספיק
להשלים שעות שינה. אני מחליטה לעשות משהו בשביל לצאת מהמצב
השבלולי הזה מתפשטת ונכנסת למקלחת להתרעננות. אני יוצאת
ומתלבשת כדי לצאת מחוץ לבית. אפילו שמה חזייה. רק שאין לי לאן
ללכת אז אני מתיישבת על הספה. יש עיתון דיי חדש מהסופשבוע
האחרון (ויסמן קנתה) אז אני מסמנת מודעות דרושים פוטנציאליות.
אני קוראת את כולן, מקיפה את אלו שמעניינות אותי ובסוף עושה
רשימה של כולן. כל הסיפור הזה דיי מעייף כך שברוב המקרים יעבור
עוד שבוע עד שאני אזכר להתקשר או לשלוח קורות חיים ואז בלאו
הכי יש עיתון חדש ומודעות חדשות וצריך להתחיל הכל מההתחלה.
אני קמה למקרר פותחת אותו וסוגרת אותו בידיים ריקות. לא בא לי
כלום. לוקחת את הפינצטה מהשולחן בסלון ומסדרת לעצמי את הגבות.
עידו מתקשר, אנחנו קובעים ללכת ביחד למשרד הפנים לשנות את
הכתובת לתל אביב (אני בשביל לשכת התעסוקה והוא בשביל תו חניה
אזורי) אבל בברור קצר שערכתי מתברר כי הם סגורים לקבלת קהל
משתיים עשרה וחצי, הזונות. אני מתקשרת לעידו לבשר לו על ביטול
התכניות ומתבכיינת לו ששוב פעם בזבזתי יום ולא עשיתי מה שרציתי
לעשות והוא במחווה אצילית מציע לי ליווי לחברות כח אדם שרציתי
להירשם בהן. אני מרוצה מהעובדה שיש לי מה לעשות מגיעה אליו
וקוראת לו למטה. למזלנו כל העניין לא  אורך יותר מדיי זמן כי
יש שתיים ממש ליד הדירה שלו ככה שתוך שעה אנחנו כבר בחזרה אצלו
בדירה. אני תופסת מקלחת זריזה וכבר נרדמת בשמש הנעימה שחודרת
דרך התריסים. אחותי מעירה אותי בצלצול טלפון אבל אני מסיימת
מהר את השיחה ומנסה לחזור לישון. עידו בסלון כנראה אז יש לי את
כל המיטה לעצמי. אני לא מצליחה להירדם ובכל מקרה כבר בא לי
להיות בבית שלי אז אני מציעה לעידו להחליף את הרביצה מהספה שלו
לשלי. הוא לא מתלהב מהרעיון בכלל וכל העסק מתחיל להיות צפוף
מדיי אז אני פורשת. עוד מעט אדוה תגיע ותארח לי חברה.

הגעתי הביתה, הכל נשאר בדיוק כמו שעזבתי בצהריים. אני מסדרת את
השולחן בסלון ועושה כלים. כבר שבע וחצי מה שאומר שאדוה בדרך
לכאן אחרי הסטודיו אני מתקשרת אליה ותופסת אותה בדיוק בסופר
קונה לחמניות להביא הביתה. היא שואלת אותי אם יש לי בקשות
מיוחדת אני אומרת שלא ואנחנו מנתקות. לאחר הדלקת סיגריה אני
מבחינה ביתרה שיש בקופסא ושולחת לה הודעת טקסט לקנות לי קופסת
סיגריות (אל.אם.לייט ארוך, בשביל הסטייל). כשהיא מגיעה פתאום
חלל החדר מתמלא באור ואני מאושרת. היא מספרת לי על החיים מחוץ
לדירה ואנחנו צוחקות על עצמנו. אם יש דבר שפיתחתי לעצמי בחודש
וחצי האחרונים בזמן שכל השאר התנוון, זה ההומור העצמי. אנחנו
כל כך מוקירות את הזמן הקצוב שיש לנו ביחד, שאנחנו לא מבזבזות
זמן מיותר בלהיות בקשר עם העולם החיצוני. כפיר מתקשר ואני
אומרת לו שאתקשר אליו אחר כך. עוברת שעה ואדוה כבר צריכה ללכת
לעבודה. לוקח לה שעה להתקלף מהספה ואנחנו נפרדות בנשיקות
ובדרמתיות כאילו היא עוזבת את הארץ לתקופה בלתי מוגבלת מה שדי
משעשע את שתינו (שוב, ההומור העצמי...). אני חוזרת אל כפיר
ואנחנו מדברים. אחרי השיחה אני עושה רשימה של דברים שאני צריכה
לעשות למחר (אני מאד טובה ברשימות כאלה) ומניחה אותה במקום
בולט על השולחן כדי שמחר אני אראה אותה בבוקר, ואולי יתחשק לי
לעשות משהו מתוך הרשום מעלה.

אין כמו לשבת בערב בדירה שלי ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, ולראות
טלויזיה לצלילי הסירנות של האמבולנסים מאיכילוב. אני חוזרת
לתנוחה השבלולית משהו על הספה ורואה ערוץ שלוש. כבר עשר בלילה
ויש סיינפלד ובכלל זה זמן טוב לשנות פוזיציה אז אני מתקשרת
לאפרת ואנחנו הולכות ביחד לאיזה סרט זר ונידח בסינמטק. כבר חצי
שנה שלא הלכתי לקולנוע רגיל, כזה שצריך לשלם בכניסה. מזל שיש
לי את המנוי הזה, כך שאין נקיפות-מצפון-כלכליות ועדיין אפשר
לצאת לאנשהו. אחרי הסרט אפרת מקפיצה אותי הביתה ועולה לקצת
זמן. שומעות מוזיקה ומדברות. היא ממש בהכנות אחרונות לפני טיסה
ואני מתמלאת כמיהה להרפתקה דומה, רק שאין לי כסף או אפשרות
לצאת מהחוזה הזה על הדירה ובכלל-מפחיד אותי לעשות שינוי דרמטי
שכזה בקיום שלי. אפרת תכננה את הטיול הזה דיי מזמן ולעומתה
אדוה פשוט בורחת בספונטניות.
אפרת נרדמת על הספה שלי ואני רואה טלויזיה. יש איזה ערוץ צרפתי
אחד שמשדר תחרות משימות בין קבוצות שאמורות לעבור מין מסלול
מכשולים שכזה, ואני צוחקת לעצמי ונגנבת מהשטויות האלו. מישהו
אמר פעם, ששינה זו מיתה זמנית ואני הייתי רוצה להרחיב את
הביטוי: גם צפייה בטלויזיה זו מיתה זמנית. בשני המקרים לא צריך
לחשוב אלא אתה נותן למוח שלך להתמוסס ולהתרוקן וככה הקיום שלך
עובר לו מבלי שתצטרך לחשוב על עצמך או לשפוט את עצמך או אפילו
להסתכל על עצמך רגע אחד ברצינות. זה, מבחינתי לפחות, המתכון
המושלם להמנע מדיכאונות ותחושות אין-אונים ותסכול רב. ויסמן
קוראת לזה "שטחיות מבחירה".
אני קוראת לזה "תקופת הספה שלי".

מאפיין מרכזי נוסף של תקופת הספה הוא החוסר המתמיד במזומנים,
ומאידך הגאווה המטופשת שמונעת ממך לחפש עבודה זמנית מהפחד
שתצלול לתוכה. הסימפטומים האופייניים לבעיה זו הם התקמצנות
משוועת בכסף לאורך שעות היום, ומאידך הוצאה של ארבע מאות שקל
בשבוע על אלכוהול בפאבים. עוד סימפטום הוא לא לקנות לעצמך
בגדים חיוניים ולהסתדר עם מה שיש, עד שפעם בחודשיים פתאום יש
התקפת בולמיה היסטרית של שופינג במהלכו מגהצים את הכרטיס עם
קניות באלף שקל. או החישוב המטופש הזה שדיסק לא כדאי לקנות כי
זה יקר (ומצד שני, להוריד מאה שקל על שלושה דרינקים בפאב זוהי
השקעה לטווח ארוך?). אין ספק- קניית הספה הזו היתה ההשקעה
הכספית המוצלחת ביותר שעשיתי בחצי שנה האחרונה. וגם התרגלתי
לצבע הירוק המחריד שלה.

אפרת מתעוררת מהנמנום ומוצאת אותי באותה פוזה. אני מציעה לה
להישאר לישון, הרי בכל מקרה החדר של ויסמן אינו מאוכלס, אבל
היא לא הביאה את התמיסה לעדשות וגם אמא שלה צריכה בבוקר את
האוטו אז היא מתארגנת לחזור הביתה. כבר שתיים וחצי לפנות בוקר
ואדוה בטח תחזור עוד מעט מהעבודה. אפרת הלכה ואני פתאום רעבה
ומכינה לי פיתה עם פסטרמה ומיונז השעשועון הצרפתי כבר נגמר
ואפילו בערוץ הקניות מראים משהו שכבר ראיתי אז אני מכבה את
הטלויזיה והולכת לחדר לסדר אותו. בימים אלה החדר משמש אותי
לשינה בלבד ואת רוב הזמן, כפי שבוודאי ניתן להבחין, אני מבלה
בסלון. בכל זאת החדר מצליח לצבור בלגאן ויש מה לסדר. אדוה
מצלצלת, היא עושה סגירה ותכף באה. לקראת בואה אני גם מסדרת את
השולחן בסלון ושמה את הדיאט-קולה במקרר כדי שיהיה מה לשתות.
כשהיא מגיעה אנחנו מדברות והיא נרדמת ואז אנחנו עוברות לחדר
כדי לישון. בבוקר היא תקום לאירובי ובטח גם אני כבר אתעורר,
ואולי מחר זה היום  בו אעשה את כל הדברים שרשמתי לי לעשות.
אולי מחר זהו היום הראשון של שארית חיי.