בעודי הולך בשביל האבנים הצהובות, עודני בתחילת דרכי, הצטלבה
דרכי בדרך שלא ראיתי כמותה.
היא לא היתה מאבנים פשוטות כמו הדרך שלי. הדרך שלי היתה בנויה
מאבנים צהובות רגילות, לא מתוחכמות אפילו קצת מכוערות. הדרך
החדשה משכה אותי כמו שתינוק נמשך לדדי אימו, בצורה טהורה
וטבעית. בתחילה חששתי מהדרך החדשה, אחרי הכל, מעולם לא עזבתי
את דרכי, והייתי די קשור אליה.
אך היה משהו בדרך הזו שמשך אותי אליה. כצאן מובל לטבח, ירדתי
מדרכי ועליתי על הדרך החדשה.
מעולם לא הרגשתי כך! זה היה נפלא. הרגשות היו מעורבים; מצד אחד
ידעתי שעל הדרך הזו יכול לצעוד רק איש אחד, שני אנשים פשוט לא
יכולים לחלוק בה. מצד שני לא הרגשתי בודד, כאילו שהדרך עצמה
אירחה לי חברה, ונהניתי מעצם השהייה וההליכה בדרך עצמה.
אופטימי המשכתי להתקדם בדרך, או לפחות כך חשבתי. לא היו לי
געגועים לדרך הישנה, אחרי הכל דרך אחת טובה כרעותה, באף אחת
מהן אתה לא יודע לאן תגיע. אולי בכלל המטרה היא לעבור מדרך אחת
לשניה, מי יודע?
לאחר זמן לא ארוך בדרך החדשה, ראיתי לפתע מרחוק דמות. מיד
שנאתי אותו. היה לי ברור שברגע זה איבדתי את הדרך החדשה שלי.
הרי הדרך, ככל שתהיה ארוכה ורחבה, אינה מספיקה לשני אנשים. אחד
מאיתנו חייב לעזוב. מהרגע הראשון ידעתי שזה צריך להיות אני. זה
לא היה בגלל האיש השני, שהיית יכול לראות שהוא כבר הרבה זמן עם
הדרך, ובהחלט דאג לה טיפח וניקה אותה; זה היה בגלל הדרך שהגיבה
באהבה לאיש השני, ויכולת לראות כמה מאושרת הדרך עם האיש השני.
באותו רגע פרצתי בבכי שכן ידעתי שהדרך החדשה מצאה זה מכבר את
האיש שלה, שכן זו היתה דרך מיוחדת, לא כמו שאר הדרכים, זו היתה
דרך של איש אחד.

חבל שהאיש הזה הוא לא אני .