עברו שבועיים וארבעה ימים מאז אותו בוקר יום שבת, בו התעוררה
עם אותה הרגשה, או יותר נכון תחושה עמוקה, או נכון יותר ידיעה
מוחלטת, שסוף העולם קרב ובא.

ולא רק סוף העולם שלה. סוף העולם שלך, שלו, של כולם.
בהתחלה היא נרעדה מהמחשבה, אחר- כך נתקפה בחילה. מאוחר יותר
התחילה לחשוב על כל מה שלא הספיקה.
היא, אישה נאה וגבעולית, בשליש השני של שנות השלושים לחייה,
מפיקת אירועים, מארגנת שמחות עבור כל העולם מלבד עצמה.
באותו יום שבת, לפני שבועיים וארבעה ימים, היא הגיעה להחלטה.

שחר יום ראשון עלה לאט מתמיד והיא מיהרה למשרד ההפקות. עד השעה
תשע, היא הספיקה לארוז את חפציה האישיים, לכתוב מכתב התפטרות,
לצאת עם החיוך הכי שלם שאפשר ולהגיד למחומצנת שתמיד לא סבלה:
"שיהיה לך יום נעים".
היה לה את היום הראשון של שארית חייה להעביר, וכדאי היה בעיניה
שלפחות שלהי חייה/ ערוב ימיו של העולם, יהיו שווים משהו.
היא נזכרה ששנים היא לא הלכה לקולנוע, וכך מצאה את עצמה בהצגה
יומית, צופה בסרט שהיללו הביקורות, ואפילו נהנית.
שחקן- המשנה הזכיר לה אותו.
אותו, היא עדיין לא הספיקה לשכוח. לא את העונג, לא את הכאב.

הוא עזב לפני שנים, וזה כבר סיפור שהוא יצטרך לכתוב, כי היא לא
ממש יודעת את הפרטים, וגם אני לא.
ואנחנו הרי מתרגלים גם לרע ביותר.
והיא גם.
הימים הרי חלפו, השאלות כבר לא נשאלו, העבר- עבר, והנה עכשיו
סוף העולם מגיע. האם הוא יודע?
בנחישות של אדם שאין לו מה להפסיד, היא חייגה אליו למכשיר
הנייד הישן, מקווה שהוא לא נמצא עכשיו בקנדה או סינגפור או
פריז, כי מי יודע אם היא תספיק לתפוס טיסה עד שיגיע סוף-
העולם.
המספר הוחלף, הוא עבר לרשת המתחרה.
היא חייגה שוב.
הוא ענה מתנשף:
"הלו?"
"זאת אני"
"כן, מזהה עדיין."
"אני צריכה שתגיע לכאן כמה שיותר מהר"
- שתיקה קלה, 1,2,3 שניות והוא עונה:
"את עדיין ברש"י?"
"כן"
"אני יוצא"

היא לא האמינה. הוא בדרך לדירה שלה, אחרי כל מה שעברה, אחרי
כל- כך הרבה זמן. ואז, כשנשימתה החלה להתקצר, היא נשענה לאחור,
נשמה עמוקות, והזכירה לעצמה-
ימים  א ח ר ו נ י ם, שעות  א ח ר ו נ ו ת, דקות שעפות, ולפני
שאני ארגיש ואספיק- בום.
זה עזר לה להירגע. כמה כבר אפשר להתרגש מגבר שמגיע אליה הביתה
כשבעוד כמה ימים הלך על העולם כולו?
מעניין איך זה יבוא- מבול אימתני? כדורי ברד ענקיים שימעכו את
כל הכדור הזה? מטאור תועה?
בכל מקרה, היא ידעה שברגע המסויים, סופו של העולם, היא תראה
אור גדול, חזק ואדום ואז תצנח לתוך תהום של חושך.
את מחשבותיה קטע זמזום האינטרקום העצבני ( והיא חשבה לעצמה
שבעולם הבא שיבנו, צריך להחסיר את זמזום האינטרקומים. אותם ואת
הג'וקים). הוא כבר כאן.
היא שמעה אותו עולה במדרגות בצעדים מפוזרים וכבדים ונשענה עם
הגב לדלת, רוצה להרגיש את הידפקות אצבעותיו על הדלת הרועדת
בגבה.

וכך היה
והוא נכנס, במבטו נראה מופתע ומשועשע, אולי אפילו מוקסם מחדש.
היה חורף והוא פשט את המעיל. השער שלו קרס לקרקפת בגלל הגשם,
ריסי עיניו נרטבו גם הם ושיוו לו מראה של ילד שזה עתה השתולל
בשלולית.
והיא, לא במגע של אם, העבירה יד בשערו.
כשהגיעה ידה לעורפו החזק, הוא אחז אותה בשתי ידיו, במותניה.
הוא משך אותה אליו, והיא, בתנועות מתגרות, נצמדת ומתרחקת.
הוא אחז אותה בעורפה בקשיחות ונשק לצווארה ברכות. יד גדולה
אחזה בשדיה מתחת לחולצה, שהיו עדיין זקופים, ויפים, ורכים
מתמיד, מזמינים יותר מאי- פעם.
לפתע הרים אותה והושיב אותה על שולחן האוכל העגול עליו אכלו
פעם את כל ארוחות הבוקר המשותפות.
הוא הרכין את ראשו כך ששפתיו רפרפו על הפטמות, ואלה לא אחרו
להגיב והתקשו, והיא היתה עכשיו יפה עוד יותר.
הוא היה גבר גבוה וחזק, לכן היא יכלה להרגיש כל אותו זמן את
איברו מתקשח ואת גופו נצמד אליה, כזקוק לה כשם שהיא זקוקה לו.
בבת- אחת היא הרגישה כמו כדור אש ומקור החום נבע מבין רגליה.
היא רצתה אותו באותו רגע. הוא הרגיש אותה כמהה לו ופשט את
מכנסיו.
רק עתה הפשיט ממנה את חולצתה לגמרי, ובתנועה אחת, פשוטה, חילץ
אותה ממכנסי הטרנינג בהם הייתה עטופה.
את התחתונים קילף בעדינות יתרה, ששבתה את ליבה עוד בפעם
הראשונה שלהם: לראות את האצבעות הגדולות, המגושמות, מחוספסות,
נוגעות ומטפלות בה בכזו עדינות- זה היה שילוב הורס מבחינתה.

הוא נעצר לרגע והביט בה מהמרחק שהיה ביניהם, פחות מחצי- המטר,
הוא עצם את עיניו והיא שלחה יד לחוש בקישיון איברו. היא קרבה
אותו אליה, במאמץ, מפאת כובד גופו, ואחזה באיבר הנוקשה כמכוונת
למטרה אחת ויחידה.
הוא לקח את האחיזה על האיבר שלו מידה והיא נשענה אחורה, יושבת
על קצה השולחן העגול, ברגליים פסוקות, מוכנה אליו.
הוא התמהמה בחדירה- קודם כל העביר את האיבר שלו בין ירכיה,
לאורך המפשעה ואז הגיע לפתחו של פתח והחל בתנועות סיבוביות
לחכך את קצה איברו בפתח איברה.
הוא הרגיש התכווצות גדולה וחדר אליה, קצת,  ויצא,  ושוב חיכך
את עצמו במעגלים, מבחוץ, וחדר אליה שוב, קצת יותר, וכך כבש
אותה, את כולה, סנטימטר אחר סנטימטר עד שלא יכול היה יותר
ואנחות ההנאה שלה גרמו לו לחדור אליה בפתאומיות, בעוצמה.
הוא עמד על רגליו, בברכיים מכופפות מעט, והיא כעת מחבקת אותו,
לופתת אותו בידיה וברגליה.
הוא חדר ויצא ונכנס ונשאר ועזב וחזר, כל הזמן חזק, כל הזמן היא
הרגישה את כל גבריותו.
היא הרגישה את השיא קרב וחומק, חומק וקרב ונהנתה מהיותה על
אותה נקודה של כמעט, מענגת ובוגדנית. הוא המשיך להדוף אותה,
עכשיו מהר יותר, עמוק יותר.
היא נמתחה לרגע, הקשתה את שריריה בכל גופה- מבפנים ומבחוץ,
קישתה את גבה ואז רפו כל איבריה באחת.
היא ראתה אור גדול, אדום, חזק,
גופה התכווץ, היא רעדה מהנאה ואז נפלה לתוך תהום של חושך.
היא חשבה לעצמה: "שיתפוצץ העולם".