הערה: קובץ זה מכיל שירים פוסטמודרניסטיים שנכתבו בעתות טירוף
נפשי קל בהן לקיתי מדי פעם, ואינן בהכרח משקפות את יכולתי
ליצור, אבל כן משקפים את הבוז שאני רוחשת לז'אנר ואת השעמום
שבו בני נוער נוטים ללקות. משעשע, או עצוב, תלוי איך מסתכלים
על זה.


נעלי האולסטאר הירוקות של ארז רונן


חלק א'


אני מביטה בנעלי האולסטאר
הירוקות
של ארז רונן.
מתופפות על הרצפה,
בחדווה,
בעודו משחק בצעצועי פוקימון מזוויעים.
השרוכים משתרגים בין הנקבים,
נשפכים על בד ירוק
מעצבן כזה, של נעל אולסטאר,
אם זו בכלל אולסטאר,
מה אני
מבינה
בנעליים.


----


חלק ב'


אני מביטה בנעלי האולסטאר
הירוקות
של ארז רונן.
ירוקות,
יפות,
שמורות היטב,
ועל סולייתן
רגבי עפר
חומים.
חום, כמו
הפוקימון שבידי ארז
כמו הפילטר של הסיגריה שמיכאל
לא יכול לעשן כאן
חום כמו העיניים של ארז
וגם כמו העיניים של מיכאל
וגם כמו העיניים של אמא שלי.
בעצם, לכולם בבית הזה יש עיניים חומות.
חוץ מלי,
לי יש
עיניים ירוקות.
אבל לא כמו נעלי האולסטאר של ארז.
בגוון אחר.
אבל מה אני
מבינה
בגוונים
ועוד של ירוק.

בשיעורי דוברי-אנגלית י"א, תיכון הראשונים


חלק א'


היום ציירתי פרה על הדף
חמודה כזו ולבנה עם כתמים
שחורים.
אבל היא לא עשתה מו.
אז נעשיתי עצובה
ליבי נשבר בקרבי
והלכתי לישון בשיעור כימיה
ללא מו
בתוכי.

----


חלק ב'


בשיעור של סטיבן אין פרות
והמו שבוקע מגרוננו אינו מו פרתי
אפשר לחשוב שלא זללנו עשב בהפסקת 11.
בעצם באמת לא זללנו עשב.
סתם ישבנו עליו כמו בריות נטולי געיות
וכשעשינו מו פתאום יצא
מה.
כמו של
כבשה.
הוי, קשים הם חייו של המתבגר הישראלי.


----

חלק ג'


היום חשך העולם
והים התחיל לבכות
וסערה כבדה השתוללה בפראות
למראהו העלוב
של הצב רך-השריון.
הוא קטן,
ירוק,
מעוך,
שכח מזמן איך עושים מו.
הוא לא יאהב,
לא יבכה,
לא יירדם בשיעוריו של סטיבן.
חייו
לא
יהיו
חיים.
אז אני אקרא לו יוסף בן המגפון
זה נשמע כמו שם יפה
לצב רך-שריון.

בלדת הערבמה האלטרנטיבי הראשון


פסים ורודים וירוקים, שלובים,
עוטפים חבורת ילדי תיכון עייפים.
במרפסת אלוהים מעשן סיגריה
ואת השטיח ממול שורפות נערות.
סופגניות, מחשב ובובת טליטאבי אדום
וארז, כמו נחרד
מהסנפות חוזרות ונשנות של עורו,
אומר בלאט:
"אני חושב שכדאי שנזוז".
אבל אנחנו נשארים.
כיף.
עטיפות משומשות של עוגיות אוריאוז
יותירו את חותמנו,
פירורי אושר בתוכם
וקורטוב יגעות.

רק חבל
שג'ינג'י והשניצל
לא הגיעו.

אודה למישמיש


מישמיש כהן,
השיח האנושי
כה שעיר אתה,
עצל וטיפש.
אבל אנחנו אוהבים אותך,
יצור כתמתם,
מספיק כבר לקרוא למותנו -
הן הוא לא יבוא במהרה.
שתה ממשקה הגלוקוז המוגז
שכב במיטתך הנוחה
ועשה מו להנאתך
וכשאין לך משהו טוב להגיד,
תשתוק.






© אוקטובר 2000 - פברואר 2001