יצירה קשה לכתיבה.
אני רוצה להפנות את כל קוראי מונולוג זה למונולוג של "חולה
ירח". שם המונולוג "טיפות הגשם", באופן מפתיע (?!) יש קטעים
דומים בשתי הצירות, קריאת טיפות הגשם דרבנה אותי לכתוב את גשם
של דמעות

יום שישי בערב 2.11.2001

"שלום , כאן ערן גרש"
שניה עוברת - הבנה- זה ערן גרש מהכיתה בתיכון אבל אנחנו לא
חברים אז זה בטח קשור לרן, חבר שלי שנמצא אתו במסלול, זה סימן
למשהו לא טוב...

"ויש לי בשורה רעה לבשר לך, זה בקשר לרן"
עוברות שניותיים שלוש של שקט.
שקט.

השקט מצדי יזום והוא בניגוד לסערה שכבר החלה בתוכי. כנראה
באותן השניות כבר החלה לחלחל הידיעה של הגרוע ביותר, אבל אותה
הכרה, אותה חוכמה היא מהסוג שלא נותנים להן לעלות למודע, הן
במצב חלחול עד ש...

"רן, הוא מת"
מהצד השני של הקו נשבר השקט.
החוכמה מפסיקה לחלחל, הידיעה כבר משוחררת והיא מתפרצת ובועטת.
היא מגיעה ללב, היא תופסת אותו ומוחצת אותו, היא עוברת לריאות
ומרוקנת אותן, שרירי הרגליים רפויים, חייב לשבת וכל האנרגיה
בגוף יוצאת בשנייה אחת.
הנה מגיע שלב ההכחשה, למרות שהידיעה נמצאת כבר עמוק עמוק
בתודעה, היא כבר הספיקה להכות שורשים בראש, אולי ההכחשה באה
בגלל המצב החדש הלא מוכר, מצב שכמותו לעולם לא היה לו אח.
"בטוח שזה הוא? אולי הוא רק נפצע? זה אתה ערן ולא איזו מתיחה
חולנית?" אבל כל השאלות הללו הן לשווא, אני מאמין ויודע כבר את
כל התשובות.
בשלב זה הדמעות כבר חונקות והבכי מתפרץ.

"תהיה חזק, ידעתי שאתם חברים טובים ורציתי להגיד לך שתדע, שזה
לא יתפוס אותך בבילוי עם חברים, המשפחה עדיין לא יודעת, קצין
העיר עוד לא הגיע אליהם, קח טלפון שלי אם אתה רוצה, אם אתה
צריך עזרה"
"תודה ערן, אני מעריך שהתקשרת"

ומהרגע הזה לא ידעתי שקט ומנוחה לאורך זמן.
ועתה התחיל האבל שלי.

חלק מההתנהלות שלי באותם הימים הייתה מתוך חשיבה אגואיסטית
למלא את החסר שנוצר.
ההרגשה שלי כשספרתי לחלק מהאנשים הייתה כדי שיידעו וכדי שיהיו
שם בשבילי- לנחם ולחבק אותי ולא חשבתי שאני מבשר בשורת איוב
איומה.

כשיצאתי לסלון כולי בוכה אמי מאוד נבהלה, שאלה מה קרה ובהתחלה
עניתי ששום דבר מתוך הרגשה שזה משהו אישי וכשהיא שאלה בשנית
אמרתי לה שרן נהרג ומיד היא התפרצה בבכי, זה גרם לי קצת להבין
שהמצב קשה מאוד להרבה אנשים מלבדי.

התחלתי להתקשר לכל חבריי - אחיי.
דברתי עם אלון, לידור, ירון, אמיר ויונית.
"תשב, יש לי משהו רע להגיד לך" כך התחלתי כל שיחה, ידעתי בעצמי
מה זה לקבל את המכה הזאת ישירות בבטן.
לכולם עשיתי מעין הקדמה, אמרתי שערן גרש התקשר אליי- זה היה
הסימן שלי למשהו רע ולאמינות האירוע. אמרתי להם מה הוא אמר לי
ובסוף אמרתי "רן מת וזה אמיתי וצריך להתרגל".
תגובה טבעית של כל בן אנוש עם קבלת בשורת איוב מעין זו היא
התפרצות בכי וכך הם אחד אחד נשברו לי בצד השני של השפופרת וגם
אני נשברתי יחד איתם, המלים נעתקו מפי וגם אני נזקקתי למילות
נחמה שאיש לא יכול להעניק, שפשוט לא יכולות להיאמר.

רציתי לחבק את כולם ביחד וכל אחד ואחד מהם לחוד.
הם התחילו להגיע לביתי, לכולם פנים קפואות - פנים חתומות.
לא ידענו מה באמת לעשות, לא ידענו איך להתמודד, המשכנו לפזר את
הידיעה הקשה לקרובים יותר ולקרובים פחות.
הגיע הרגע ובו אלונה, אמו של רן, התקשרה לביתי להודיע על מותו
וקולה בטלפון היה ערבוביה של שבר עמוק מחד ושליטה עצמית חזקה
מאוד מאידך. שאלתי אותה בעדינות אם זה בסדר שנבוא לביתה, היא
אמרה שזה בסדר.
במבט לאחור שיחה זו הייתה ההתחלה של בניית המשפחה החדשה שלנו -
של החברים ושל משפחתו של רן, אנחנו אימצנו אותם והם אימצו
אותנו.

הגענו לביתם והיו שם הרבה אנשים בחוץ, חיילים, אזרחים ואנשים
מבוגרים, לא ידענו מה לעשות ולאן ללכת.
אלונה התקדמה מאי שם לעברי וחבקה אותי חיבוק חזק אל ליבה ורק
אמרה "איזה בן טוב רן היה", לא יכולתי שלא לבכות.
עליתי במדרגות ובכניסה חיכתה חוויה דומה: ראיתי את יהודה, אביו
של רן וכשהוא הבחין בי הוא מיד קם וחבק אותי חיבוק חזק ואמר לי
"כמה שרן אהב אותך" משפט זה נחקק בזיכרוני לעד. אני בזרועותיו
של יהודה, זקנו מלטף - דוקר אותי והוא אומר לי משפט עוצמתי זה
שמרעיד כל חלק בגופי.

הלכתי לחדרו של רן, שם היו כבר חלק מחבריי והיו חברים של אילן
- אחיו של רן ואילן עצמו, הוא ראה אותי ונעמד, כולו בוכה, נער
בגיל ההתבגרות שהתבגר והתקשח בשניות, חבקתי אותו והוא חבק
אותי, גם  הוא כמו הוריו אמר משהו שניסה לחזק. אני לא יודע
מהיכן הם היו מסוגלים להעניק כל כך הרבה אהבה ותמיכה, מאיפה
היו להם הכוחות הנפשיים.
במשך כל הלילה ישבנו בחדר של רן, אנחנו, אילן וחברים שלו,
לא דברנו , רק שתקנו ובכינו, הייתה קצת אווירה טבעית של כעס,
אבל בעיקר כשהסתכלתי על הפרצופים של כולם ראיתי בעיקר הלם
מוחלט, ישבנו , שתקנו, תמכנו האחד בשני, היינו מחובקים.
היינו שם כל הלילה, לילה בו שלטה שתיקה רועמת. את השתיקה הפרו
מספר התפרצויות : כאשר אמיר הגיע מהצבא, כאשר אלונה נכנסה לחדר
ואמרה שהיא רוצה ללמוד על רן, שאנחנו חייבים לספר לה כל מה
שאנחנו יודעים עליו, איך הוא התנהג עמנו, ואנחנו נשארנו חסרי
מלים.

לבסוף כשיצאנו מביתם ירד גשם זלעפות בחוץ, מהגשמים הראשונים
שידענו בעונה, אכן כמו שאומרים שהמלאכים והשמיים בכו עמנו.
רק עכשיו הצלחתי להביא את קורות הלילה ההוא על הכתב - האם נשבר
המחסום הכתיבתי???
בשנה האחרונה למדתי הרבה על החיים, על המוות, על מסורת
ומנהגים, על חשיבות חברים ועם זאת נשארתי עם המון שאלות...