היה לו מן קטע כזה: לכתוב על ילדות עם שמלות אדומות נוצצות
שקופצות מהגג. הוא  אף פעם לא נגע בעצמו, אף פעם לא ניסה להבין
את עצמו. אבל ידע טוב מאוד שהוא רוצה לכתוב על אותן ילדות.
משום מה הן הכי סקרנו אותו והוא היה חייב לנסות לגלות את עצמו
דרכן. היה מתבונן שעות בעיניים שלהן, בשמלה האדומה הנוצצת שהיה
קשה להבדיל מהו צבעה האמיתי של השמלה ומהו הדם. היה מודד את
המרחק מהגג אל האדמה כדי לדעת כמה שניות נפלאות יהיו לו
להתבונן בפה פעור באותה ילדה מפוחדת שתקפוץ. היה מצייר אותן
בדמיונו ולפעמים על הנייר. אבל בעיקר היה כותב אותן. מרגיש שאם
זה לא יהיה הוא אז אף אחד לא יזכור אותן. ולא היה יכול לסבול
את המחשבה שמישהו ישכח, הן הרי כל כך יפות. זה לא שהיתה לו
אובססיה עם יופי, הוא פשוט אהב אותן יפות. אהב לראות את האודם
שלהן נמרח על הרצפה ואותן מרוסקות. זה עשה לו טוב. טוב בצורה
נבזית, אבל טוב. (והוא לא זכה להרבה טוב אז הוא נהנה מכל רגע,
גם אם זה בא על חשבון חיים של ילדה יפה.) הוא אף פעם לא היה
מאוהב בהן. כתב אותן וניתק את עצמו מהן. היה מוכרח, אחרת היה
נבלע ושורף את עצמו מבפנים. פעם אחת זה קרה לו. הוא לא הצליח
להתנתק ממנה אז הוא הרגיש את החום ממלא את הגוף הקר שלו והוא
התחיל להישרף מבפנים. עד שצעק את שמה עשר פעמים וזרק את הסיפור
לפח. מאז הוא כבר לא מעז להתקרב יותר מדי. רק משקיף. מדי פעם
מחווה דעה, או מבקר, אבל לא מרשה לעצמו להתאהב. כמו שלא מרשה
להן למות סתם ככה. רוצה אותן מפוארות, אדירות. לא רואה שום
מטרה בלהרוג אותן בתאונה או ביריית אקדח. אוהב שהן קופצות
למוות. לראות את הפנים שלהן זורחות רק לרגע כי הן יודעות שהוא
מאושר. וזה כל מה שהן רוצות, מה שהוא רוצה. הוא פוחד לצעוק את
זה לאוויר, הוא פוחד לדבר באמת, אבל הן יודעות שבלעדיו הן לא
היו קיימות. שבלעדיו אף אחד לא היה בכלל מסתכל אל הכיוון שלהן.
וזה לא האיפור או השמלה הנוצצת שמשכו אותו אליהן. זאת התמימות
הזאת שהוא מצא להן בעיניים. אותה תמימות שאף אחד לא ידע שיש
להן כי הן החביאו אותה טוב טוב מתחת למייק אפ. הוא היה מקלף את
השכבות לאט לאט במילים אדירות וגורם להן להיפתח אליו. היה
משכיב אותן ומלטף להן את החזה החשוף, והן היו מתמכרות אליו
ונותנות לו את התמימות שלהן. היו זמנים שהוא היה ניזון מאותה
תמימות. זו היתה ארוחת הבוקר והצהריים שלו. ובערב היה אוכל קצת
אורז כדי לגוון. הוא לא שכב איתן אף פעם. הוא לא רצה. היתה
אחת, עוד שחורה אחת, שהוא כמעט ושכב איתה. ולפני שהוא נגע לה
בשפתיים הוא התעשת ונזכר שאסור לו. שהוא לא יכול להרשות לעצמו
לשכב איתן. שאם הוא רק יגע בהן ככה הוא יאבד את הכל, את כל מה
שהוא בנה. והוא לא היה מסוגל להרוס את זה עכשיו. בטח לא כשהוא
כבר היה ממש מוסד. ראה את עצמו כמוסד, כאימפריה ממש. מכוסה
בשכבות של איפור ואלפי מסיכות. נשאב אליהן כל כך חזק עד שכמעט
ונהייה אחת מהן. היה עולה תכופות אל הגג ומדמיין שהוא נופל.
ואז יום אחד היא באה מאחוריו ודחפה אותו כשהוא היה שעון רק קצת
קדימה. והוא התחיל ליפול. זה היה הרבה יותר מהיר ממה שהוא חשב.
והעיניים שלו לא זרחו מאושר, והגוף שלו לא היה נוצץ כמו שלהן.
ולא היתה לו שמלה אדומה נוצצת או אודם על שפתיים מושלמות. הוא
היה סתם עוד אחד שנופל מהגג ואף אחד לא מסתכל. בדיוק כמו שקרה
לו בפעם הקודמת. אז הוא נפל על הרצפה וראה אותה צוחקת. ראה
אותה בוכה מצחוק, מתפתלת ממש. ניסה לחייך גם הוא ולאמץ את מרב
כוחותיו כדי לקום אליה ולבקש סליחה. הוא לא הצליח. האישונים של
העיניים המזויפות שלו התחלשו יותר ויותר. והיד, שכבר היתה
שמוטה, התחילה להתפורר מולה. ואז הוא ראה את כולן באות אליו
ואוספות אותו משם. ושמע אותן צוחקות. ואז, בפעם הראשונה, הוא
הבין. הוא הבין שהוא תמיד היה אחת מהן. גם לו היתה את אותה
שמלה אדומה נוצצת מתחת לטרנינג. וגם לו היתה את אותה מחשבה
לשמח את עצמו. רק שלא היה לו את הזוהר ובגלל זה הוא בנה אותן.
כדי להשלים את הזוהר שהיה חסר לו. ובגלל זה הוא מת עכשיו. כי
הוא ניסה לזהור. ופשוט לא הצליח.